ארבעה יוצרים , המאחד והשונה שביניהם.

גלריית השלום בגבעת חביבה.

במרכז לאמנות בגבעת חביבה ממוקמת גלריה לאמנות למעלה מעשרים שנה. 
גלריה פעילה שיודעת להציג מגוון של תערוכות.  "גלריית השלום" קוראים לה . השם עצמו יש בו משמעות אומנותית ופוליטית.   הגלריה מתיימרת להציג במסגרתה תערוכות  שיש מאחוריהם מסר  חברתי-פוליטי-תרבותי ולא רק תמונות יפות וטובות,לשמן.
בשנים האחרונות ממלאות את תפקיד אוצרות הגלריה, בהצלחה לא מבוטלת אתי עמרם (דליה) ואסנת בן שלום (גבעת-חיים מאוחד).  קיימות גישות שונות על תפקידה של גלריה לאמנות, קל וחומר על תפקידו של האוצר בגלריה. לזכותן של האוצרות, שהן מתמודדות עם שאלות של מהות , תוכן וצורה שלא על בסיס מסחרי. אומנות ורעיון נטו. גישה זו הנטולת שיקול מסחרי היא המאפיינת את פעילות הגלריה.

בימים אלה נפתחה בגלריה תערוכה מעניינת ומרתקת בעלת פנים ומסרים המובילים את המתבונן בה לכוונים שונים ולעתים מנוגדים.  המשתתפים בתערוכה מגשרים על פער גילים של 35 שנים.  האוצרת  רוניה הררי בחרה ביוסף אלגזי, יוסי אשר,  טובה אלדד ופיטר יעקב  מלץ להציג בתערוכה.
נפגשתי עם האוצרת לשיחה מקדימה תוך כדי הצבת התערוכה לקול הלמות הפטיש ורעש המקדח החשמלי.
לרוניה הררי זו אוצרות ראשונה של תערוכה.  רוניה חברת הישוב "מצפה הילה" (לאחרונה היה בכותרות בעקבות מאסרו ושחרורו של גלעד שליט), כיום מנחה לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ומורה במכללת "מנשר" לאמנות. רוניה הררי סבורה שקיים כיום  "פספוס אדיר" בכל השיח האומנותי. האומנות מנותקת מהעם היא קובעת.
על האומנות לדבר בגובה העיניים. לגעת באנשים לדבר לקשת רחבה של ציבור.
רונה קבעה כחוט מקשר בין המשתתפים את שורש המילה  אמן. לשאלתי מה עומד מאחריו, היא הפליגה בשורה של מילים שיש להם קשר אליו. (אמנה, אומנות, אמת, אמינות , נאמנות וכו'). עוד לפני שאגש לתיאור המוצגים אוסיף ואומר: לאוצר תפקיד מרכזי בבנייתה של תערוכה. בבחירה של המשתתפים ובהגדרת הנושא המוצג. אישית אני חושב שתערוכה טובה איננה זקוקה לפרשנות יתר של האוצר. על המוצגים לדבר בעד עצמם ולתת למתבונן בהם להפליג למחוזותיו הוא, לתת להם את הפרשנות שלו. אומנות במיטבה פותחת אופציות. כל ניסיון להגדיר ולהסביר, לפרשן ולחטט בנבכי הנפש של האמן, בסופו של דבר מצמצם ולא מרחיב...
כל ההקדמה הארוכה הזו באה להגיד שהחוט המקשר בין המשתתפים, חוט אותו קבעה האוצרת (השורש אמן) הוא מיותר לדעתי. התערוכה היא מספיק טובה כדי לדבר בעד עצמה.
חזרתי שנית לגלריה לראות את המוצגים תלויים על קירותיה, ללא הפרעה ובשקט לו אני זקוק כדי להתבונן ולהפנים. מולי בקיר הצפוני לכל אורכו היו תלויות חמש עבודות שהן עבודה אחת ברצף, של אשה, נפאלית זכת מראה, עטורת כתר קוצים לבנים בשעת תפילה. היצירה משל האמן יוסי אשר היא צילום ממוחשב ומעובד של עובדת זרה במקצוע הסיעוד, שמצאה אחת לשבוע מקום לתפילה בביתו של האמן. הופתעתי מעוצמת נוכחותה של היצירה.  העבודה זכה כתפילה חרישית, מופנמת ושקטה. מרוכזת בעצמה ושואבת את המסתכל אל נבכי האין סוף הפנימיים ביותר.
בהתבונני  ביצירה חשתי כנוכח בטקס אישי פרטי, שאסור לנו להתערב בו, רק להתבונן ולהחריש. באמצעות התפילה אוספת האשה הזכה הזו את שבריה וצוברת כוח להמשך המסע...   פשטותה של היצירה היא מהות כוחה. איננו זקוקים ליותר. עבודה מצוינת.
בגילוי נאות אספר שבבית הורי הקשישים (מעל 90, עד מאה ועשרים) נמצאת כבר כמה שנים עובדת זרה מפיליפינים. התבוננתי אף אני בטקס התפילה הפרטי שלה. יש לו עצמה ומשמעות שנותן לה כוח לעבוד ולהחזיק מעמד מול הבדידות והגעגועים העזים לבית ולמשפחה שנשארו הרחק מישראל.

בקיר המערבי עבודתו של פיטר יעקב מלץ.
פיטר צייר בטוש שחור מעל גבי קלף (עור של חיה) כסופר סת"ם את סיפור חייו. רצף של תשע תמונות המתארים מעגל חיים שלם. היצירה היא סיפור סוריאליסטי בסגנון נאיבי, למרות תחכומה. היא עמוסת פרטים  ומטענים אישיים ורגשיים של היוצר.  המתבונן ביצירה חש שהאמן השתמש ביודעין במקורות שונים. הוא אסף אליה מהאומנות היהודית, מהסוריאליזם, מיצירות ימי הביניים ומתטכניקות הדפסי הנחושת והעץ. יש בעבודה כל מה שמלווה אדם במעגל חייו. העבודות  9 במספר בדיוק כמספר ירחי הלידה. היצירות מלוות בתמליל הכתוב בכתב יד של סופר סת"ם.
טובה אלדד  האשה שבחבורה, פועלת בכוון מושגי יותר. היא מטפלת באומנות המתכתבת עם הצורה והצבע, עם איכויות נטו של האומנות. צורות גיאומטריות , בשילוב צורות אמורפיות. הצבעים מינוריים מונוכרומיים. עבודות קטנות, אינטימיות , עדינות ומינימליסטיות . את תמונותיה קיבעה האמנית במסגרות עבות העשויות מעץ אורן טבעי  ומוארות מתוכן. לדעתי התאורה לא מוסיפה ליצירה. כאשר כיביתי אותה נוכחתי בחומריות השמנונית של הצבעים, חומריות  חשובה זו נעלמת עם בא האור. קיימת ביצירותיה של טובה אלדד תחושה חזקה של רצון לגעת ברובדי הנפש העמוקים באמצעים מינימליסטיים. יצירותיה של טובה אלדד המוצגים בתערוכה הם מהשנים 1995-2001.
יוסף אלגזי, המבוגר שבחבורה, הוא ד"ר  להיסטוריה, לוחם זכויות האדם, עיתונאי אקטיביסט, איש שלא מתפשר על דעותיו. כך גם תצלומיו שבתערוכה המוצגים על הקיר הדרומי של הגלריה. התצלומים בשחור לבן. (61X43 ס"מ). התצלומים שייכים לסוגה המתעדת. אלגזי מציב לפנינו מראה לא פשוטה של חברתנו לאורך השנים. הוא איננו מאפשר לנו לברוח אל מחוזות רומנטיים אלא מוביל אותנו הישר אל לב ההתרחשות והמאבק. האוצרת חילקה את תצלומיו של אלגזי לשלוש קבוצות בנות שתי תמונות בכל קבוצה. המשותף בין כולם הוא המחאה החברתית. בצד פלשתינאים בכינוסם  ביום האדמה באפריל 1977 בבקה אל גרביה, נמצאות תמונות מתקופת "הפנתרים השחורים" בירושלים ממארס 1971. בתווך בתי עלמין וזרי זיכרון. אלגזי יוצר חיבור לוגי וחזותי בין ירושלים לבקה אל גרביה. בתי העלמין הם כתמרור אזהרה...
עבודתו של אלגזי אומרת לנו שצדק סוציאלי איננו ניתן לחלוקה. אפליה עדתית או גזענית פורמת את חישוקי הסולידאריות החברתית כאן במדינת ישראל, אם בירושלים או בבקה אל גרביה.  הוא מוצא קשר ישיר בתמונותיו בין דיכוי מיעוט פלשתינאי לבין קיפוח עדתי.

המשותף בין המשתתפים היא הסדרתיות , רצף של תמונות היוצרות סיפור.
המאחד את המשתתפים הוא החיפוש התמידי אחר האמת שלהם. עקבות אותו חיפוש נמצאים ביצירות. אהבתי אותו, הוא מעבר לאיכות כזו או אחרת. 
כל יוצר מביא את המאפיין אותו את הטכניקה והסגנון שלו. ארבעת האמנים כה שונים איש מרעהו וכה קרובים. למרות שגלריית השלום היא קטנה ובצד הדרך, כדאי וראוי לגשת ולראות את התערוכה שאצרה רוניה הררי.