דילוג לתוכן הראשי

הידיד של השדות החרושים

עם פטירתו של האמן ידיד רובין.


ציור : ידיד רובין

עמדתי על הגבעה של בית העלמין  בקיבוץ גבעת חיים איחוד  עם ההמונים הרבים שבאו להיפרד מידיד רובין האמן, וחבר הקיבוץ שהלך לעולמו טרם עת בגיל 73.
השקפתי מזרחה על הנוף המוכר והנפלא המתגלה למטה, במלא הדרו ועוצמתו. נוף של מרבדי צבע בחום וירוק, נוף של שדות עצים ודרכי אפר. נוף חקלאי של עובדי אדמה החובק היסטוריה של עמל, יזע  והרבה אהבה. נוף האוצר בתוכה קשר עמוק אל בסיס הקיום האישי והקיבוצי. כאשר השקפתי על אותו הנוף הבנתי טוב יותר מאין נחל ידיד רובין את נופי יצירתו. פועלו האומנותי והיצירתי של ידיד רובין זכה להכרה, ולכבוד הראוי. יצירתו עומדת ומתקיימת מעבר לתקופה. היא צרובה בנוף האומנותי הישראלי. יצירתו של ידיד רובין מקיימת דיאלוג מתמשך רב שנים עם נופי ילדותו עם מקום עבודתו, עם סביבתו הקרובה ביותר, עם שדות הקיבוץ.  אני כבן עמק חפר, עומד לא פעם משתאה מול נופיו של עמק חפר  ושואל עצמי מה יש בנוף הזה שכה מכשף את יוצריו. שרים ומציירים עליו. כותבים אודותיו, וצובעים את נופיו, גם אלה שנטשו את העמק מלפני שנים. נופי עמק חפר הם מקור להשראה בלתי נדלית. ידיד רובין סגר עצמו בצריף הסטודיו שלו , לאחר שהזין עיניו בנופי העמק ולא היה זקוק ליותר. הם מלאו אותו עד תום. למה זקוק יותר האמן מאשר למצוא את אושרו האומנותי בביתו שלו. בין שדותיו ובתיו, בין עצי הברוש והאורן, בין תלמי החריש, קול הטרקטור החורש בשדות ולובן הכותנה? מחזור הזריעה שהוא מחזור החיים מתקיים שנה אחר שנה, יצירה אחר יצירה.
אני מוצא ביצירתו של ידיד ניגוד בין העושר הקולוריסטי, לבין המינימאליזם והתמצות של האובייקטים המופיעים ביצירות. ידיד רובין הפך את הבית, העץ והטרקטור לסמל, לייצוג של סך כול האובייקטים. מול מינימליזם ייצוגי זה מתפרץ עולם צבעוני אקספרסיבי, יש האומרים ואן - גוכי, עולם סוער ומלא רגש. הניגוד הזה הוא במהות יצירתו. חשבתי בשעתו, שההסתגרות של ידיד בתיאור חוזר ונשנה, של חלקת שדותיו הקטנה, מבלי לפתוח אשנב אל העולם שמחוצה לזה, הוא לוקסוס שלא במקומו בעולמנו הסוער והשסוע.
לאחר התבוננות חוזרת ביצירתו חש אני ששגיתי באבחנתי זו. דווקא ההתעקשות שלו לתאר שוב ושוב את  אותו הנוף את אותם השדות, וכל פעם למצוא בהם עניין וטעם חדש
הם לב העניין הם מהות כוח יצירתו של ידיד רובין. ידיד אורג לנו את שטיחי שדותיו בהרבה נחמה ואופטימיות.
אני מוצא ביצירתו של ידיד מסר פוליטי-חברתי חזק ביותר. כלפי חוץ, התרסה כנגד הראוותנות הטכנולוגית החדשנית, כנגד קסמי ההי – טק והדיגיטציה, כנגד הקלות הבלתי נסבלת של פלאי המחשב והפוטו שופ, ומאידך כלפי פנים, כלפי הבית. כאשר התנועה הקיבוצית נאבקת על דמותה וצביונה, כאשר החקלאות ועבודת האדמה נהפכו לנכס יקר מציאות ומעט מדי חברי קיבוץ קושרים את גורלם ומקצועם עם שדות הקיבוץ, ידיד רובין ייצג ביצירתו ובעבודתו החקלאית את הזן הזה שהולך ונכחד, הוא הקים לעבודת האדמה  מייצב של זיכרון באמצעות תמונותיו ויצירתו, למען הדורות הבאים. 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה