דילוג לתוכן הראשי

בין להבות "סטולין" למגילת רות


לכבוד חג השבועות, על יצירתו של יחזקאל קמחי ז"ל (1918-1994).

מגילת רות – קבלת השונה והאחר.
כאשר אני נזכר ביחזקאל קמחי הצייר, עולה לנגד עיני ספרו המאויר "מגילת רות"
(ספרית פועלים , המדור לאמנות – 1962). מה מתקשר יותר עם חג השבועות מאשר קריאה במגילת רות ? (1)   יחזקאל קמחי אהב את השיבולים, את השדות ואת טנא החג המלא בכל טוב משפעת הארץ.
עטיפת הספר "רות", יחזקאל קמחי,
הוצאת ספריית פועלים, 1962
שנות החמישים-שישים של המאה שעברה, היו שנות קציר השעורים של קמחי. הוא הרבה באיורים וציורים בהם מוטיב מרכזי הוא חג הביכורים. לכבוד ראש השנה תש"ך הוציאה ספרית פועלים (באותה עת יחזקאל קמחי היה הגרפיקאי- מאייר שלה), אוגדן ברכה שבתוכו מקבץ של 5 ציורים בשחור לבן סביב נושא חג הביכורים (הציורים מהשנים 1956-1957).
בהשפעת איוריו למגילת רות מצייר קמחי בשנות השישים של המאה העשרים את גלויות השנה טובה של קיבוצו יקום.  אני מביט באיוריו של קמחי שנעשו לפני חמישים שנה ומנסה באמצעותם לפענח את "חידת יחזקאל". מי שמכיר את ההיסטוריה האישית של קמחי מבין שהיהודי שבו ליווה אותו לכל אורך הדרך. יחזקאל מעיד על עצמו: "אני קודם  כל אמן יהודי". יחזקאל נולד  בשנת 1918 בסטולין שבפולין.  "סטולין הייתה ברובה עיר יהודית, אבל היו שם גויים, איכרים ביילו-רוסים. אם אחד הגויים היה רב עם שכנו, הגוי היה מצית את ביתו ובתי היהודים היו עולים באש. אני כילד ראיתי וזוכר את השריפות. פתאום העיירה עולה באש. השמים אדומים. אז תאמר ודאי שהתמונות האדומות הן אותו זיכרון השרפות" (שמואל בונים, ראיון עם האמן במוניטין, דצמבר 1988).
"חג הביכורים" מתוך אוגדן שנות 
טובות בהוצאת ספריית פועלים
נחזור מהשריפה האדומה אל מגילת רות. כיצד מחברים ביניהם. אין ניגוד גדול יותר מאשר ציורי השרפה הגדולה של עיירת ילדותו מול ההתחדשות ורוח הפיוס , החסד והחמלה שבמגילת רות. הביטוי האבסטראקטי באדום בוהק של אש הזיכרונות מילדותו, שורשי עצי היערות העולים בלהבות שאת כאב עוצמתם אי אפשר לתאר באופן מוחשי, לעומת הרישום הפיגורטיבי של רוח האדם והקבלה שבמגילת רות.
 רישומיו למגילת רות מתחלקים לשני סגנונות. סגנון הרישום הקווי העדין והטהור המתכתב ביודעין עם שני אמני רישום מעולים כפיקאסו ומאטיס ורישומים בטכניקה שונה, המבוצעים במכחול ובצבע שהודפסו בספר בשחור לבן. המפגש בין שני הסגנונות השונים כל כך בטכניקה מובנת לי נוכח הרצון להראות מחד את החומריות שברגבי האדמה ושדה השיבולים ומאידך את עדינות וגדלות הנפש של נעמי ורות.
מדוע בחר יחזקאל קמחי, בסיפור מקראי  מאוד ישראלי שטוף שמש ושיבולי זהב ונוף פסטוראלי של שדמות בית לחם. מדוע בחר דווקא בסיפור מקראי שדמויות נשים הן
גיבוריו ?
כמי שחווה את תקופת השואה על בשרו מגלם יחזקאל באישיותו  שניות תמידית בין הגלות לגאולה, בין השואה לתקומה. ברור לי שמול השורש הבוער האור של בית לחם הוא ההתחדשות. מגילת רות היא אם כל התקוות.
הביטוי הישראלי המקורי והמובהק ביותר ביצירתו בהקשר של מגילת רות  הוא לדידי התמליל של המגילה  שכתב קמחי ביד אמן . בספרון קטן שיצא על יצירתו בהוצאת ספרית פועלים כותב ד"ר צבי זהר בהתייחסו למגילת רות: "בעבודתו זו נתגלתה בייחוד אהבתו את האות העברית וכושרו הבלתי מוגבל לשלוט בכתיבה תמה בכל סגנונותיה תוך שמירה על הכלים האסתטיים-המודרניים מזה, ונאמנות למקורותיה העתיקים של האות העברית- מזה".
להבדיל מציורי השורשים האדומים המכילים בתוכם מטען רגשי עמוק ולכן הם גם עמוסים בשכבות של צבע טעון באסוציאציות , הרי יצירתו הרישומית מבוטאת כדבריו בקול דממה דקה. "מה שיש להגיד בציור – צריך שיאמר בשקט".
השקט, הסולידיות שברישומיו הם ניגוד עקרוני מהותי לצעקה הגדולה שבציורי השמן שעל הבד.
קציר שעורים
הנווד היהודי הקלאסי, איש קטן קומה , מרושל בלבושו,  נאלץ לברוח מעיר הולדתו סטולין אל הגלות הסובייטית. יחזקאל נאלץ כדי לשרוד, לצייר בריאליזם מוקפד וסוציאליסטי את מנהיגי האומה הסובייטית בזמן שהותו בברה"מ במלחמת העולם השנייה. יחזקאל שהעולם לא קיבל אותו , זה שאמר לו מה לצייר וכיצד לחיות.  כאשר הוא מגיע אל הארץ שטופת השמש, אל "שדות בית לחם המקראית"  הוא מראה לנו בבחירתו את מגילת רות שאפשר גם אחרת. שיש אופציה של קבלה מול דחייה. שיש ערך למושג -נאמנות. באמצעות הדבקות של רות בנעמי, אם בעלה המת יותר מורה לנו המגילה שקיימת יכולת להכיל בקרבנו את השונה והזר ולקבלו כמו שהוא גם אם הוא נמוך ולא נאה, מרושל וגלותי, גם אם הוא דובר יידיש ורווק מתבודד, גם אם הוא צייר מוזר ששערו ארוך כשל בוהמיין,  ושמו יחזקאל קמחי. נדיבות ההכלה הזו סופה להגיע אל המלוכה והנחלה, אל זרע בן דוד.
בבחירתו של קמחי במגילת רות כמוטיב מרכזי ביצירתו הוא קובע: לכולם יש מקום תחת השמש. מגילת רות היא בחירה הומניסטית, אנושית ולהשקפתו של קמחי גם מאוד יהודית.

יצירה המצפה לגאולה.
שיבולת בשדה
בשנת 1971 נבחר יחזקאל קמחי עם עוד שני אמנים ישראליים (שרגא ווייל, ונחמיה עזז) לייצג את תרומתה של ישראל למרכז התרבותי  ע"ש הנשיא קנדי בוושינגטון.  קמחי רשם על 24 לוחות מצופים בבדים את האליגוריה שלו על תחיית ישראל. כאשר חיברו את הלוחות התקבל קיר ענק באורך  של 28 מ'  ובגובה של 3 מ'. למרות שהרישום הוא מופשט מבחינים בו במוטיבים הידועים של קמחי. סולמות יעקב, רימונים. זיתים ובדמויות אנושיות, מוטיבים שביטאו את רוחה של ארץ ישראל ואת נופיה.
לפני שנה הוחזרו הלוחות המאוירים לקיבוץ יקום. כיום הם מאוכסנים  בארכיון הקיבוץ כאשר אין אכסניה שיכולה להציגם בגלל גודלם.
גם שיקום הרישומים עולה בסכום עתק. יחזקאל זכה ש"הוושינגטון פוסט" יקדיש ליצירה מאמר אוהד ובמיוחד על הקשר בינה לבין המיסטיקה היהודית, הזוהר והקבלה.
יצירתו של קמחי מצפה לגוף האומנותי שיאות לקבלה, לשמרה ולהציגה ברבים. כיום היא ספונה במחסן בקיבוץ יקום להנאת קירותיו.


הערות:
1 – על פי המסורת נהוג לקרא בשבועות את מגילת רות באשר היא מתרחשת בתקופת הקציר תקופת חג השבועות. פרוש נוסף: יאה שבחג מתן תורה הוא חג השבועות יקראו במגילת רות שכל כולה גמילות חסדים.
                                                       יובל דניאלי
                                                                  

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה