מאיר דרום – צילומים מארץ סין – תערוכת צילום באולם המופעים בעין השופט.

את שמו של מאיר דרום מקיבוץ אילון (כיום תושב הורה במשמר העמק)  אני מכיר מתקופת היותו צלם ב"השבוע" (שבועון הקבה"א) בראשית שנות ה – 80. את השידוך בין מאיר דרום ו"השבוע" ערכה מרים עין דור ז"ל שהייתה מעורכות העיתון. כאשר  הוזמנתי לראות את תערוכתו החדשה באכסדרת אולם המופעים של המועצה האזורית מגידו בקיבוץ עין השופט , נעניתי ברצון.  מאיר הוא מסוג האמנים "חסרי המרפקים" שנשארו באלמוניותם בעיקר בגלל עודף צניעותם, ולא בהכרח מסיבות מקצועיות.  אומנים כאלה תמיד מסקרנים אותי. ישנה פריפריה שלמה של יוצרים חברי קיבוץ שהנסיבות השכיחו אותם מציבור שוחרי האמנות, והם נעלמו מהשיח האומנותי הקיבוצי והישראלי.
 אולם המופעים האזורי שבעין השופט הוא נכס תרבותי שלא יסולא בפז.  טוב עשו אנשי התרבות של המועצה האזורית מגידו  שניצלו את חלל הכניסה לאולם המופעים לשם תצוגות אומנותיות.

לצערי חלל התערוכה המרווח יחסית איננו מתאים להיות גלריה. החלל לא מכבד את המציגים בו. קירותיו, עשויים מגרניט חומה הבולעת את תמונות התערוכה ומשרה עליהם קדרות.  בקדמת הקירות מונחים כיסאות ושולחנות המקשים על הצפייה ומהווים פשוטו כמשמעו מטרד. נחמיה להב, מנהל אגף תרבות, תיירות וספורט של המועצה, מכיר במציאות, אך לדבריו המצוקה הכספית בו האגף נתון לא מאפשרת פתרונות מכובדים יותר. נחמיה להב אומר בגאווה שהתערוכות המוצגות הם ערך מוסף , הזדמנות לחשיפה רחבה של אמני האזור וניצול של חלל ללא יומרות של גלריה. לדבריו עומד האולם בפני שיפוץ. הייתי ממליץ לקחת בחשבון את האפשרות של שדרוג הכניסה והפיכתה למקום מקצועי ומזמין יותר לעריכת תערוכות של אמני האזור.  בכך יתווסף לאזור עוד מרכז לתערוכות בנוסף לבית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע.
מאיר ערך בשנת 2011 מסע תיירותי קבוצתי בן שלושה שבועות בסין הגדולה.

מבחר קטן ממאות תמונות שצולמו במסע מוצגים בתערוכה. התמונות מצולמות בצבע באיכות מקצועית מרשימה. הצבע האדום שולט בהם כיאה למסורת הסינית. מאיר מצליח

לתאר בצילומיו סיטואציות אוניברסאליות שמעניינות אותו כאדם – צלם, מבלי לקפח את האוטנטיות והפולקלור המקומי. דוגמא לסיטואציה שכזו מצאתי בתצלום של אמא צעירה האוחזת בידה תינוק ומדברת בפלפון (מאותות הזמן) כאשר דמעה קטנה בקצה עיניה. יצירה מרשימה זו מכניסה את הצופה להרהורים נוגים על טיב ההודעה שהיא קיבלה ...

מה נדרש יותר מיצירה אומנותית מאשר לגעת בנימי הנפש והסולידאריות עם המצולם.  

מאיר איננו מביים את תצלומיו. הוא דוגל בצילום ספונטאני. הוא צייד של מצבים.  כנראה שהעיתונאי שבו מלווה אותו בתצלומיו. דווקא הפכים הקטנים הם אלה המעסיקים אותו.. אני מוצא בתצלומיו הומור דק, נסתר. אין אלו צילומים הרואיים – דרמטיים, הם החיים עצמם. לעתים יופיים  גזור מפשטותם, מהמציאות אף שהיא לעתים עגומה. חיוך של נערה טיבטית מבוישת עושה לו את זה. 

מאיר מתלהב מצילום  מיוחד לטעמו. עיניו מבריקות. לעצמי הרהרתי שמי שלא איבד את יכולת ההתרגשות, את ניצוץ היצירה, עתידו לפניו גם בגילו של מאיר.

כל תייר ממוצע עובר את אותו מסלול בסין; החומה הסינית, חיילי הטרקוטה, המקדשים או משטחי האורז והטרסות. מאיר בחר לדוגמא להראות את חיילי הטרקוטה בהתפוררותם. תיעוד מיוחד של אימפריה שנכחדה, ולא את שורת החיילים השלמים. מצאה חן בעיני דמותה של אישה סינית ההולכת בשביל ההררי הירוק, נושאת על כתפיה את משא ההיסטוריה המפוארת של עמה, מקל שבקצותיו  שני דליים.  בדידותה מול המרחבים. מה היא נושאת על גבה. איזה מטען ? השאלות נשארות פתוחות. תצלום נוסף: צייר סיני מול יצירתו. נושא אוניברסאלי בעליל, אך מאוד סיני-מקומי באופיו ובמיוחדותו. כמה צילומים אורבאניים על בניניהם הגבוהים ושלל נרות הניאון. צילומים משנחאי, כאילו נלקחו ממנהטן. "אני אוהב את ניו-יורק" אומר מאיר. אני ראיתי את המתח בין המודרנה למסורתי.

הצילומים חלקם צולמו ממבט עלי, וחלקם בגובה העיניים. כך גם מאיר, מסתכל על האובייקט בגובה עיניו, ללא התנשאות ויומרה מופרזת, אך תמיד קצת מלמעלה.

אהבתי את התערוכה גם אם מצאתי באי אלו תמונות קריצה אל טעם התייר שבנו.

חבל שחיתוכי המעבדה בשלב ההדפסות לא נעשה בקפידה .
עלעלתי בחוברת נחמדה שהוצאה ע"י המשפחה לפני שנה , לכבוד מרים ומאיר דרום. בחוברת מבחר מתצלומיו של מאיר לאורך שנים. כמה תמונות משם מראות עד כמה רגישה עינו של הצלם. אזכיר לדוגמא את אותו חבר קיבוץ הנוגס בהנאה רבה את פרוסת לחם הבוקר המרוחה בגבינה לבנה, ובו זמנית שקוע עד עומק התעניינותו בחדשות היום כפי שנכתבו ב"על המשמר".  התיאור המצולם כל כך רגיל ויחד עם זה כל כך אופייני ומיוחד ל"הומו - קיבוצניק". מאיר תפש בתמונה זו, את רגע, שיא העניין וההנאה.

ראוי מאיר דרום לתערוכה מקצועית באולם מקצועי שתתן ליצירותיו את הכבוד והחשיפה הציבורית  המתבקשת.

                                                     יובל דניאלי