דילוג לתוכן הראשי

נשף מסכות

יוחנן סימון – שבת בקיבוץ 1947. אידיאליזציה של המציאות
מתוך האלבום "דיוקן כפול" בהוצאת מוזיאון תל אביב
חג פורים נשען על סיפור היסטורי המגולם במגילת אסתר בו עורך אחשורוש, המולך מהודו ועד כוש, משתה לכל שריו ועבדיו. "והשתייה כדת , אין אונס".
אנחנו קוראים למשתה שכזה בשם נשף.  מילון ספיר מגדיר את המונח נשף: "מסיבה לילית, חגיגה". נשף חשק: מסיבת הוללות, משתה תענוגות". אפשר להתייחס לחג פורים בהומור, בכלים של סאטירה. אפשר גם לראות בחג הזדמנות לעריכת "נשף מסכות" בו נפרצים הסכרים ומה שאסור ביום יום מותר בנשף פורים עצמו. חג פורים מעלה בזיכרוני חגיגות נשף מהאגדות והפולקלור העולמי. דוגמא לנשף שכזה נמצא  באגדת האחים גרים "סינדרלה" (לכלוכית).  אזכור בהערצה ובגעגועי ילדות את סרטו הנצחי המצויר של וולט דיסני לאגדה המפורסמת וסופה הטוב, כאשר ברקע קיים אלמנט ההתחפשות למה שאתה לא. לכלוכית לנערה זוהרת, הדלעת לכרכרה מפוארת והעכברים לסוסים אצילים...
סרט אחר מרשים המלווה במוסיקה מחשמלת, מתרחש בקרנבל תחפושות בריו דה ז'נירו  הוא "אורפאו נגרו", אותו מיתוס מיתולוגי יוני שקיבל עיבוד מודרני והופק בשנת 1959. תחת מעטה של תחפושת מסתתר הרוע.  
שינוי זהויות הוא מוטיב פופולארי בפולקלור העולמי. סרט ילדות שלישי שנחרט בזיכרוני משנות ה- 50  הוא הרומן של מרק טווין "בן המלך והעני" שגרסתו הראשונה יצאה לאוויר העולם כבר בשנת 1936.  עולם הסרטים מלא כולו בתחפושות , שינוי זהויות ונשפי מסכות. הקולנוע במהותו הוא סוג של "אילוזיה", של מדיום בו המציאות משנה את זהותה. כאשר אני הולך לקולנוע אני יודע מראש שזה רק "סרט".

לצערי הרב כאשר אנחנו הולכים למערכת בחירות בישראל כדוגמת זו שהתרחשה לאחרונה , העניין הרבה יותר מדאיג. כי בחירות אינן סרט, הם החיים האמיתיים של
כולנו !  הבחירות בישראל נהפכו כבר מזמן  ל"נשף מסכות" פוליטי המתקיים כל פעם מחדש. בקרנבל פוליטי זה מבקשים הגיבורים הראשיים את אמון הציבור ביום פקודה.
הם לובשים על פניהם מסכות מקושטות בסמלים וערכים בצבעים כחולים ולבנים, אדומים, ירוקים, כתומים ואף שחורים. כל אחד לפי נטיות ליבו והשקפת עולמו. אלא מה, מייד אחרי החגיגה מתחילים גיבורינו שהם לרוב גם מנהיגנו, לפשוט מעל פניהם את מסכות הנשף ולגלות את פרצופם האמיתי. כי מה שמותר ומקובל בערב פורים (הבחירות) לא מחייב למחרת. "נשף הבחירות" הוא אירוע חד פעמי ולמחרתו מתפקחים מנהיגנו משיכרון החושים (המותר כידוע בפורים) וצוללים אל המציאות שלאחריו, אל חיי היום יום שהם פחות נוצצים משלל ההבטחות... מי שמשלם את מחיר ההבטחות הם אנחנו ציבור הבוחרים.

"פוזה" צילום: אשר בנארי (שנות השלושים)
קל לרדת על המנהיגות הפוליטית, לקרוע מעל פניה את מסכת השקרים. למעשה כל אחד מאתנו נושא עמו כמה מסכות אותם הוא לובש בהתאם לנסיבות ולצרכים. קוראים לכך בשמות שונים, כמו העמדת פנים, התחזות למה שאתה לא, או הסתרת האמת כולה מהרבים. אני מעדיף לראות בכך גם את הפן החיובי של יכולת הישרדות בחברה תחרותית, קשה ולעתים אף אכזרית. החברה איננה בית משפט בו אנחנו נשבעים לומר את האמת ורק את האמת. אי אפשר לחיות רק עם כל האמת, כולנו זקוקים לפעמים למסכה. להעמדת פנים קטנה, "לפוזה".
כהיסטוריון חובב של תצלומים ודימויים חזותיים מראשית ההיסטוריה הציונית החדשה, אני קובע שתצלומים רבים היו  בחזקת העמדת פנים, "פוזה" בשפת העם. איזה כייף ורוממות רוח יש בניפוץ סלעים גדולים בפטיש כבד לחצץ קטן ? אני מסתכל על הנפות המקוש בידיים שריריות ופנים מחויכות של אנשי גדוד העבודה כאשר הם סוללים את הכביש ויודע בוודאות שיש פער בין התצלום למציאות. אני מביט בהערצה על תמונת החלוץ המסקל את אבני הבזלת בגליל העליון וכל כולו אומר שירה...
ברור לי שהייתה זו עבודה קשה, כואבת ומיוזעת, אך כאשר צלמי הישוב סוסקין או קלוגר באו לצלם, צריך היה להעמיד פנים ולחייך למען הפרויקט הציוני.  כן, היו ימים קשים ומתסכלים. רעב, מחלות, אהבות נכזבות, בגידות ופילוגים פוליטיים.
אברהם הרצפלד ידע היטב את המציאות , לכן כינוסים ומועצות כמו הקמת ישובים שבעקבותיהם באו קשיים ואף פגיעות בנפש, נפתחו על ידו תמיד בשירה בציבור. שירה שתרומם את הנפש לקראת מציאות לא פשוטה: "שורו הביטו ראו מה גדול היום הזה".
מבחינות רבות הייתה בשירתו של הרצפלד רצון לכסות ולו לשעה קלה על פני המציאות האפורה והקשה העומדת לפתחם של החלוצים הצעירים.  

מה רצה להראות לנו יוחנן סימון בציוריו היפים על הקיבוץ ? הוא הראה לכולנו את היפה והנשגב, את השבת והמנוחה. את המטפלת על ששת ילדי הפעוטון שלה ההולכים בסך בשבילי הקיבוץ. הוא תאר בכישרון רב חיים אופטימיים ופסטוראליים. האם זו המציאות שהייתה בשנות הארבעים ?  ברור שלא. אך סימון נזקק בדרכו שלו למסכה אומנותית שבאמצעותה ניתן כוח להמשיך ולעלות במעלה ההר.
בשעתו הייתה קיימת ביקורת קשה בחלקים מהציבור על סגנון ה"ריאליזם הסוציאליסטי" באמנות שהיה מקובל בברה"מ.  סגנון שהעדיף לתאר את הנשגב וההרואי, את האופטימי והחיובי שבחברה הסוציאליסטית בברה"מ, ובחר להתעלם מהמציאות והקשיים. גם סגנון זה לבש מסכה שהסתירה את מלא האמת מהעם.
ואכן בקרב הציבור בארץ, בין האמנים ומבקרי האומנות בתקופת ראשית המדינה ניטש ויכוח אמיתי ונוקב על הדרך בה צריך לאחוז האמן הישראלי. האם לתאר ולשבח את המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל באמצעי ביטוי ריאליסטיים, או להתחבר אל העולם האומנותי הבינלאומי ?
אם נחזור לחג המסכות, לפורים, נראה שהאומנות בכללה על זרמיה וסוגיה יש בה מרכיבים משמעותיים  של הסתרה. האומנות ברובה לובשת מסכה אחת גדולה. המסכה יוצרת מסתורין , מתח וסקרנות. רצון לחקור ודעת את הדברים שמעבר לגלוי. את מה שמוצפן מאחורי הסיפור, הכתם והקו.   האמן באמצעות יצירתו מבקש מהצופה להוריד ממנה את המסכה ולגלות את צפונותיה. המסכה היא כלי עבודה הכרחי של האמן. האמן לובש מסכה כדי שהצופה יסיר אותה מעליו. ציור גלוי איננו מעניין. אומנות טובה היא זו הדורשת מהצופה להסיר ממנה את המסכות ולגלות בעצמו את מה שהוא רואה ביצירה.

מתברר לאחר משוט קצר במחוזות הפוליטיקה, אגדות הילדים והקולנוע, דרך  ימי הבראשית של ההתיישבות החלוצית ועד היצירה האומנותית, שהמסכה היא עובדת חיים המלווה אותנו בכל אשר נעשה, ו"נשף מסכות" הוא כלי הכרחי קיומי.
                                                                          יובל דניאלי - ‏15/02/2013

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה