דילוג לתוכן הראשי

אריה רוטמן: אמן תחריט


"אריה רוטמן : אמן תחריט" - תערוכה וקטלוג.
תערוכת תחריטי נחושת במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. אוצרת התערוכה  והקטלוג:  שיר מלר-ימגוצ'י. אפריל – ספטמבר 2013.                                           

הרהורים לעת מלחמה, 1973
בשנת 1994 אצרתי תערוכת כרזות פוליטיות של השומר הצעיר ומפלגת מפ"ם, בגלריית המרכז לאומנויות בגבעת חביבה. אחד המאיירים הפוריים של הכרזות היה אריה רוטמן מקיבוץ עין המפרץ.  הוא אייר קריקטורות הומוריסטיות בסגנון מיוחד; קווים נוקשים, רציניים  שהוו ניגוד בין ההומור שנתגלה בהן לאופן ביטויים. לימים למדתי שאריה רוטמן היה באופיו ובדרכי ביטויו האומנותי איש של קצוות, של ניגודים.  לקראת התערוכה ההיא נפגשתי עם אריה בסטודיו שלו בקיבוץ. בעקבותיה התקיימו לאורך השנים עוד פגישות. אריה היה בשבילי מקור משמעותי לידע ואינפורמציה על תולדות "ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א" שהוא עמד בראשו בשנות החמישים המוקדמות. אריה רוטמן  דאג לימי עיון וכנסי אמנים בגבעת חביבה, לתערוכות שנתיות ולפעילות השוטפת של הארגון. על פי עדותו הוא ריכז את קבוצת האמנים שעיצבה את כרזות התעמולה לקראת הבחירות לכנסת השלישית (1955). ראה בתפקיד של מזכיר הארגון שליחות שבין תפקידה - ללמד ולהעשיר את אמני הקבה"א ולצייד אותם בידע שישרת אותם בקיבוצם. כאשר חזרו האמנים שרגא ווייל ושמוליק כץ חברי הקבה"א מפריז שם למדו את טכניקת ציורי הקיר, זימן אותם לקיבוצו עין המפרץ (1954) כדי שידגימו על קירות חדר האוכל החדש את הטכניקה הציבורית הזו בפני אמני הקבה"א. ציורי קיר היו אז סוגה פופולארית שבאמצעותה הפיצו אומנות ברבים. בשנת 1959 יוצא אריה רוטמן ללימודי אומנות בפריז ולומד את טכניקת הדפסי הנחושת בסדנת ההדפס של ג'וני פרידלנדר. בין המונומנטאליות של ציורי הקיר לבין האינטימיות של הדפסי הנחושת יש מרחק עקרוני גדול, אך המטרה זהה – הפצת אומנות ברבים. להפוך את היצירה למצרך עממי, פופולארי ונגיש לכל אדם.
אני זוכר שיחה עם אריה בה הוא הביע בפני את משאלתו, לקיים תערוכת יחיד של תחריטי הנחושת שלו. רצון זה לא הסתייע בחייו, ומה חבל על כך. והנה מתקיימת בימים אלה תערוכה שכזו במוזיאון הכט בחיפה 7 שנים לאחר פטירתו.  אריה היה מאסטר, רב אמן  בטכניקת תחריטי הנחושת. שלט בכל רזי הטכניקה ואף הוסיף והמציא טכניקה משלו. ייסד את סדנת התחריט ב"אורנים" אותה ניהל לאורך שנים. ביוזמת תלמידתו הנאמנה מרים שלו , בעידודה של עפרה גורי – רימון אוצרת המוזיאון, ובאוצרות מוקפדת של שיר מלר- ימגוצ'י (אוצרת מוזיאון  בית וילפריד ישראל בהזורע) מומש רצונו של אריה רוטמן וכולנו יצאנו נשכרים מכך.

מוזיאון הכט הוא פנינה מוזיאלית. מחולק לאגפים ארכיאולוגיים מרשימים ביותר שהם לרוב תצוגות קבע, ולחלל של אומנות פלסטית בה מוצגות תערוכות מתחלפות.
שיר מלר – ימגוצ'י בתבונה רבה השכילה לשמור על ניקיון ואינטימיות של התצוגה התואמת את יצירתו של רוטמן. תחריטי הנחושת של רוטמן שומרים על אינטימיות ודורשים התבוננות היורדת לפרטי פרטים.  כדי להבין ולהעצים את החוויה האומנותית על המתבונן בתחריטים להתקרב אל היצירה התלויה על הקיר, לחקור ולהעמיק, לרדת לשורשי הפרטים כדי לחוש את עושר הניואנסים הקיימים בכל תחריט ותחריט. את הקו והכתם. את נגיעות המכחול וחריטת הסכין את הניגודים בין שחור ללבן ומה שביניהם.  האוצרת הקפידה לארגן את התערוכה על פי סדרות של נושאים כמו סדרת "מלחמת בני האור ובני החושך" סדרה אותה יצר האמן בשנת 1962 עם חזרתו מלימודיו בפריז. הסדרה מתארת מפלצות ויצורים מוזרים הנאבקים זה בזה. בסדרה מתגלית במלא עוצמתה הניגודיות "בין הרציונאלי הנשלט לבין היצר הקמאי". לדברי האוצרת, שורשיה הרעיוניים של הסדרה  מקורם אולי בתערוכה נודדת  על מגילות קומארן ("המגילות הגנוזות") שאריה רוטמן סייע לערוך בשנת 1956 לפני יציאתו לפריז. במגילות מופיע תיאור מפורט של מלחמת בני האור בבני החושך. בעבור רוטמן , שחווה את ליל הבדולח בוינה, הייתה המלחמה ההיא שזורה בסיפור חייו. סדרה זו בנויה בטכניקה של קווים דקיקים צפופים ומוצלבים.  סדרה מאוד "גראפית". אני מצאתי בה עקבות מסגנון ציוריו של פיקאסו.
בסדרה "הרהורים לעת מלחמה" שנוצרה בעקבות השבר של מלחמת יום כיפור מגיע רוטמן לדברי פרופ' אבישי איל לפסגת יצירתו האומנותית.  רוטמן מעיד על עצמו כיצד נכנס ביום השלישי למלחמה אל הסטודיו שלו והתחיל לעבוד על הסדרה כחלק מתרומתו למאמץ המלחמתי:
"ערפל המלחמה שנמשך ימים רבים, השמועות הנוראות והמועקה של כולם ושלי כאילו התערו דרכי אל לוחות הנחושת. לא זכור לי שחשבתי תוך כדי עבודה על נושא מסוים.  הרדיו היה פתוח כל העת והמלחמה קנתה לה נוכחות לוחצת בכל פינות חדר העבודה.  כך זה נמשך מדי יום  - ימים ולילות ארוכים מאוד. כשבועיים לאחר תום הקרבות תמה גם המלאכה של עשרת הלוחות".
"עשרת התחריטים , על צורותיהם המפליאות, היו תרכיז ממצה של כל הידע וכל העוצמה האומנותית שלו. בשחור פחמי עמוק ובצמצום אמצעים קיצוני יצר רוטמן דימויים חד-פעמיים, מטרידים בסגירותם, מאיימים ועם זאת מלהיבים ביופיים הקודר" (פרופ' אבישי איל ציטוט מהקטלוג עמ' 125).
התחריטים "הרהורים לעת מלחמה"  הם מופשטים , צורות השטות בחלל שחור. אורגניזם מאובן השורד את עברו. אני חשתי בראותי את הסדרה כמין אפוקליפסה בחלל. מלחמת יום כיפור הייתה טראומטית לא רק לרוטמן אלא לכל עם ישראל.  אצל רוטמן אני חש שאל תחריטי המלחמה של יום כיפור נוספו עוד נדבכים נוספים מהעבר. החשש, הכאב, חוסר הודאות, הכאוס הגדול. אריה רוטמן השקיע בסדרה זו את מלא תעצומות הנפש שלו.
1976, אריה רוטמן-אבנים לך ירושלים
אחרי מאמץ מרוכז של יצירה ולאחר שהסדרה הושלמה (אבישי איל, הדפיס את הסדרה בסדנת ההדפס אותה ניהל בירושלים.  לדבריו היא נחלה כישלון כלכלי ושיווקי צורב) דרושה הייתה אתנחתא, אותה מצא האמן בסדרה של מיניאטורות.
אישית אהבתי את הסדרה. החוזק שלה הוא בקוטנה הפיזי. (5X7 ס"מ בממוצע) בסדרה, חשתי את רוטמן משוחרר וחופשי יותר. דמויות מסוגננות, חלקן בנפרד וחלקן בזוג. הן היו כמתווים ליצירות עתידיות.  הן נחרטו בטכניקה של  "תצריב, אקווטינטה וסוכר". לשם הבנת הטכניקה יש לגשת לתערוכה ושם מוצג סרט וידיאו קצר  המסביר לאדם הפשוט את רזי הטכנולוגיה של תחריט הנחושת.
בשנות השבעים מתכתב רוטמן עם שדים  ובני שטן. השטן מסמל במיתולוגיה האישית של רוטמן  את היצר הרע. לדברי רוטמן הסיפורים על השטן משכו אותו במיוחד עוד כילד כמו שמושכים לדבר עבירה.    במיניאטורה "מחול השדים"משנת 1976 מתרחש ריקוד סוער של זוג שדים שסופו השטני ידוע מראש. אריה מקיים דיאלוג תמידי עם היצר הרע. דיאלוג הנחשף ביצירתו בעוצמות חזקות ומשתנות.
ראשית צעדיו של רוטמן כצייר בקיבוץ היו זהים לעוד יוצרים רבים חברי קיבוץ. שערי השבוע בקבה"א ומשמר לילדים אותם הוא אייר בראשית שנות החמישים מבטאים את האתוס והפאתוס הקיבוצי – חלוצי. חיתוך לינול, זריעה בשדות מעל גבי טרקטור
("השבוע" 26.11.1954 ) הוא דוגמא טובה לסוג של אמנות  בסגנון "הריאליזם החברתי" שאפיין בשנות החמישים את אמני התנועה הקיבוצית ככלל ואלה מהקבה"א בפרט.  בקטלוג מובאים כמה דוגמאות מייצגות של סגנון זה ובאמצעותו אפשר להבין את המהפך האומנותי אותו  עבר רוטמן עם שובו מפריז. לא מצאתי בכל התערוכה התייחסות ישירה לקיבוץ כפי שנהג לצייר רוטמן המוקדם. הוא עובד יותר על תחושות, סמלים , ושפה ייחודית אותה הוא מפתח. בשנות השמונים הוא ממציא דמות של אדם. "הומונקוליס" שמו. הפירוש הלטיני של המילה היא "איש קטן". רוטמן יוצר דמות אוניברסאלית , ללא מקום וטרטוריה, דמות גרוטסקית, מגוחכת , דמות של אנטי גיבור.   
מנגד מתכתב האמן עם המסורת היהודית, עם מורשת בית אבא. רוטמן למד בילדותו בחדר, נצר למשפחת כוהנים ובן לאב שהיה תלמיד חכם.  רוטמן שוויתר בצעירותו על מלגת אומנות בבצלאל עוד טרם פרוץ המלחמה, רק כדי להישאר נאמן לחבריו בקן השומרי בוינה  ולאידיאולוגיה החלוצית, חוזר אל בית אביו , אל המקורות היהודיים בסדרה של תחריטים בהם למוטיבים יהודיים קלאסיים כמו לכתב העברי  , לאבני ירושלים, ולמנורה תפקיד מרכזי.
את זיקתו לטבע, לצומח, להוויה הקיבוצית במובנה הרגשי העמוק ביותר (נעדרת סיסמאות אידיאולוגיות), מוצא האמן בתצריבי העלים אותם הוא משלב ביצירותיו. "העלה הבודד" הוא שמה של יצירה משנת 1970 (תצריב שעווה רכה, אקווטינטה, חומצה חיה ושיוף). היצירה מספרת לנו לא רק על בדידותו של העלה אלא גם על זו של האמן. היצירה כמו מירב עבודותיו של רוטמן היא בשחור לבן  ובכך מתקבלת ביתר עוצמה אותה ניגודיות, את אותו מתח  אותו מחפש האמן.  
אני מוצא ברוטמן האמן והאדם מאבק תמידי הבא לידי ביטוי בסדרות התחריטים שבתערוכה. הסמלים היהודיים מול העולם האוניברסאלי.  ההשפעות המקראיות והאשוריות  מול האומנות המרכז אירופאית.  איש קצוות היה . שחור מול לבן, חיים מול מות. אור מול חושך, אמונה מול ספק, רוע מול טוב.  עם מלא המורכבות של אריה רוטמן, עם מלא יצירתו רבת הפנים והנושאים, לאחר שראיתי את תערוכתו ועיינתי בקפידה בקטלוג המרשים שהופק לקראת התערוכה, וקראתי בהנאה  ולמידה את מאמריהם של שיר מלר ימגוצ'י ופרופסור אבישי אייל ששילב במאמרו זיכרונות אישיים מרגשים מפגישותיו עם רוטמן, קל לי להגדיר את אריה רוטמן כאמן יהודי. אריה שהאות העברית, האות התנכי"ת  הייתה לו עוגן של זהות לאורך יצירותיו.
"ריתקה וריגשה אותי הטוטאליות וההתמסרות לתחריט. חשתי אצל רוטמן סקרנות ותשוקה לחקור ולגלות טכניקות חדשות , כמו היו שדה הרפתקאות" אומרת האוצרת . 
עוד היא  מוסיפה שבעיזבונו נמצאו "יומני תחריט"  שתיעדו בכתב כל יצירה ויצירה. רוטמן הרבה לכתוב ולרשום את הרהורי ליבו ובכך סייע לפענח את סוד יצירתו
בקטלוג גם התייחסותם  החשובה של מרים שלו שהייתה אסיסטנטית של אריה במשך 12 שנים, ושל דורית רינגרט שסייעה להקים את סדנת התחריט באורנים בשנת  1982.
עבודת הדפס , קל וחומר של תחריטי נחושת היא עבודה עמלנית קשה. היא דורשת תבונת כפים ויכולת לצפות מראש כמה מהלכים. הבחירה של אריה רוטמן בתחריט הנחושת היא בחירה המשלבת את חוכמת הידיים עם תבונת הלב. האוצרת מהרהרת בפני בקול, אולי בבחירה זו של טכניקה עמלנית מורכבת כתחריט נחושת באה לידי ביטוי הקשר הקיבוצי שלו, קשר של עבודת כפיים...


האוצרת, שיר מלר - ימאגוצ'י בחרה לסיים את מאמרה בקטלוג  בשיר שנמצא  בין כתבי היד שנותרו בעיזבונו. שיר המבטא את הלכי הנפש שליוו אותו כל חייו:


ואז הלכתי ברעש
המתכת הגובר באור
הקרוע וגלגלי כסף משוננים
עמדו על ליבי
ואלוהים לא היה אתי
האדמה התפתלה בעוצמת הגשם
ואני הסתתרתי בשדות בחשיכה
כשעקדו את יצחק
ואז רעדו ידיו כמו ציפור עייפה
מפרפרת לפני האדמה הקרבה
ואני אמרתי שהכל ייגמר
והדברים דברים
ויצחק יצחק ואין עוד גשם בארץ
ואלוהים יודע שאני קראתי לו.

הקטלוג:
כמה מילים על הקטלוג : "אריה רוטמן – אמן תחריט.  
חשיבותו של הקטלוג שהוא מציג אמן תחריט במיטבו  ומוסיף ידע ואינפורמציה על סוגה אומנותית מיוחדת שלאחרונה נשכחה מהתודעה. תחריט הנחושת שייך לחטיבת ההדפסים. לאמור טכניקה המסוגלת להדפיס ולשכפל  את אותו ציור פעמים רבות. בכך הופכת טכניקת תחריטי הנחושת כמו הדפסי המשי וחיתוכי העץ והלינוליאום לאומנות שווה לכל נפש. הקטלוג הופק בכריכה קשה על נייר כרומו בו היצירות המודפסות מקבלות את מלא הכבוד הראוי להן. המעצבת, ענבר רותם עשתה עבודה מצוינת ומאוד מוקפדת. הקטלוג על מאמריו (מרים שלו, שיר מלר- ימגוצ'י, אבישי אייל, ודורית רינגרט) מוסיף ידע ועניין על האמן עצמו ועל טכניקת התחריט שלו.

  
                                                        יובל דניאלי - ‏14/05/2013

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה