דילוג לתוכן הראשי

"אוסף איתמר" – לזכרו של איתמר רשף.

 איתמר רשף.

 נולד: 30.10.1942
 נפטר: 14.7.2013

לפני כמה חודשים ביקש ממני איתמר רשף ז"ל להגיע לקיבוצו כפר מסריק כדי לשוחח על אוסף הציורים שלו. "אני לא בקו הבריאות" התנסח בעדינות. "יש לי מחשבות לגבי אוסף הציורים שלי". את איתמר הכרתי לראשונה בביקורו בסטודיו שלי בהמעפיל.
הוא בא כדי לראות ולרכוש כמה מיצירותיי העוסקות בנושא הקיבוץ. איתמר הציג את עצמו כקיבוצניק שיש לו הובי, איסוף ציורים של חברי קיבוץ המציירים את הקיבוץ. ציורים שאפשר לראות בהם את הקיבוץ. כאלה השייכים לסגנון הריאליסטי. איתמר בחר "להשקיע" את כספו באוסף שלו, שגדל וטפח והגיע לכ – 200 יצירות אומנות מקוריות.  אין זה דבר רגיל שקיבוצניק מחליט להשקיע ביצירות אומנות, כדי להעשיר את נפשו. ראיתי במפעל התרבותי האישי של איתמר פרויקט מיוחד הראוי לכל הערכה ועידוד.  ביקורי המתוכנן אצל איתמר התמהמה. לפני חודש ימים עוד טלפון מאיתמר: "אתה חייב למהר להגיע, זמני קצוב , יש לי אולי עוד שבועיים לחיות" כך בפשטות, באופן הישיר והמפוכח ביותר הוא בישר לי על מחלתו הסופנית.
כעבור ימים ספורים הגעתי עם תמר עמירן לאיתמר. הוא חיכה לנו על רחבת דשא, וגינה מטופחת, לפני ביתו הקיבוצי הקטן. מאור פניו לא היה בהם כדי להסתיר את מחלתו. נכנסנו אל ביתו הנאה, כולו אומר אומנות וטעם אסטטי. על הקירות חלק מהאוסף שאיתמר בחר לתלות  על כותלי ביתו ולחיות בסביבתו.  איתמר לוקח אותנו לסיור באוסף שלו, מתלהב, מסביר, מנתח, מלטף בעיניו את האוסף עליו שקד במשך שנים.  כל תמונה שנתלתה על הקיר נאספה בהרבה אהבה. האוסף מבטא את טעמו האומנותי נטו של האספן. איתמר לא אסף יצירות אומנות לשם מניפולציות אומנותיות-כלכליות. הוא אסף רק בשם האהבה לאמנות.
"אני רוצה להוריש את האוסף בשלמותו לאחר מותי, לארכיון התנועה בגבעת-חביבה".
שוחחנו קצרות על מטרות האוסף.  מראש הסכמנו בהנהלת הארכיון  לקבלו כחלק מהתיעוד האומנותי על הקיבוץ.  הפגישה עם איתמר הייתה אצילית, מעוררת כבוד, מרגשת. איתמר דיבר באומץ ובהגיון חד כתער על סופיות חייו. לא השאיר שום ספק בתוחלת חייו המסתיימים. ידעתי שיותר לא אראה את איתמר. גם אנחנו חשנו שימיו ספורים.

טלפון מבנו של איתמר בישר על פטירתו לפני שלושה שבועות. למרות שידעתי את הצפוי, הבשורה  תמיד קשה. הבן ביקש בשם המשפחה לממש את צוואתו של איתמר כלשונה.

ההכרות שלי עם איתמר הייתה קצרה ושטחית.  אינני יודע על חייו ופועלו בקיבוץ, אני יודע רק זאת , שבמפגשים הספורים שלי עמו במיוחד האחרון לפני מותו, התגלתה בפני דמות של אדם רגיש , שוחר אומנות, שמנסה באמצעותה לגעת ולשמר את הקיבוץ של פעם ואולי באמצעות אוסף האמנות שלו להוריש  כמה מערכי הליבה של הקיבוץ לדורות הבאים.

ננצור ונשמור את "אוסף איתמר" בשלמותו, מתוך כוונה להציגו ברבים, ובכך לשמר את זכרו.                                                        
                                                            יובל דניאלי – ארכיון השוה"צ
יציקת בטון, גדעון פלג 1959 תחריט עץ
שדות שבעמק, משה כגן 1960 צבע מים על נייר
שדות שבעמק, משה כגן 1960 צבע מים על נייר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה