תיעוד חיי
הקיבוץ לאורך התקופות השונות , עוד מבראשית, היה לתופעה מוכרת שנשאה עמה הצדקה אידיאולוגית. דור המייסדים
האמין בשליחות החלוצית-קיבוצית שהוא העמיס
על כתפיו. אמונה איננה מספקת עם היא לא מלווה בהנצחתה למען ההיסטוריה.
למען התיעוד
ההיסטוריה גויסה גם המוזה. משוררים, ציירים, כוריאוגראפיים, מוסיקאים, וסופרים.
יצירה בשרות התיעוד והאידיאולוגיה. אך את
המעשה התיעודי היום יומי, זה המקביל ליומן קיבוצי לקחו על עצמם עשרות צלמי הקיבוץ,
רובם צלמים אלמונים שפעלו במסגרת החצר הקיבוצית. אנחנו דנים בשנים הראשונות לייסודו
של קיבוץ. כול קיבוץ והראשוניות התקופתית שלו. היה זה צילום המכוון כלפי פנים,
לטובת חברי הקיבוץ מתוך הבנה ש"הצלמים מתעדים היסטוריה".
בית שהוקם,
רפת שנבנתה, מגדל מים שהזדקר לפתע למעלה, חפירת
הבאר הראשונה, קבוצת הילדים הראשונה, טיול
בארץ, חג, עץ, וכמובן,שומר השדות המיתולוגי. הראשוניות תועדה מתוך מודעות חזקה של
שליחות. "הייתה לי תחושה שעלי להנציח את מה שעשוי להיות ההיסטוריה
שלנו" (מדברי הצלם יולק לוטן ממשמר העמק).
מסופר על צלם
קיבוץ, שכאשר החברים היו עובדים בשדות, גבם כפוף, והזעה ניגרת ממצחם, הוא היה חמוש
במצלמתו ומצלמם בעבודתם. החברים הזיעו עם הטורייה והקלשון, בשמש היוקדת וידידנו הצלם לחץ בתחושת שליחות אדירה על מתג
המצלמה...
הרבה לעג
וביקורת הייתה מנת נחלתו של צלם הקיבוץ. לימים שח לי חבר קיבוצו: "מזל שחברנו
הצלם לא שמע בעצת מבקריו והמשיך במלאכת הצילום והתיעוד, בזכותו יש לנו כיום ארכיון
צילומים מפואר". ההיסטוריה מונצחת על הצלולואיד לתפארת הנכדים והנינים.
עיתוני הזרמים
הקיבוציים התחילו להופיע בראשית שנות החמישים ("השבוע" של
קבה"א,"בקבוץ" של הקבה"מ, ו"אגרת לחברים" של איחוד
הקבוצות והקיבוצים) הלכתי אל הגיליונות הראשונים של "השבוע" (ביטאון
הקיבוץ הארצי משנת 1950) להציץ איזה
צילומים נמצאו ראויים להופיע בפומבי כמיצגים את העשייה הקיבוצית בתקופה שלאחר
מלחמת השחרור. כבר בדף הפתיחה של "השבוע" נמצאה קריאה נרגשת לציירים
וצלמים: "חלון ראווה פתחנו לכם בעיתון ושני הצדדים נהנים הימנו: שיתוסף חן
נוסף לשבועון ושיהיו יצירותיכם מוצגות לראוות ציבורנו כולם" (4.10.1950).
בפנייתם לצלמי הקיבוצים הבינו עורכי ה"שבוע" את הערך התיעודי החשוב שיש
בצילום מעשה הבריאה הקיבוצי.
בגיליון אחר
אנו קוראים:: "אנו חוזרים ומבקשים
מכל הקיבוצים לשלוח לנו צילומיהם. אנו מתחייבים להחזיר כל צילום לבעליו לאחר
שנתקין ממנו גלופה להדפסתו ב"השבוע" . הצילומים צריכים להיות על נייר
מבריק" (15.3.1951). הפנייה איננה אל הצלמים באופן אישי אלא אל הקיבוצים.
הגיליון
הראשון של ,השבוע" הופיע ב - 4 לאוקטובר 1950. הגיליון נעדר צילומים. רק בגיליון השני משלבת המערכת תצלומים. בצילום הראשון שהופיע ב"השבוע" נראה איש
שדה (פלח"ניק בשפת העם) עם
"כובע טמבל" ועליו משקפי אבק גדולים, ממלא בסולר מנוע קטפת בשדות התירס.
אין שם לצלם ולקיבוץ המצולם. המשכתי לעלעל בגיליונות השנה הראשונה של
"השבוע" ונוכחתי להפתעתי המוחלטת לראות ששמות הצלמים ושמות הקיבוצים
נעדרים מהתצלומים. חשוב התיעוד המצולם של נרטיב "קולקטיבי" בעל מסר כלל
קיבוצי, יותר מאשר פרטי הצלם והקיבוץ המצולם.
לעומת "התצלומים
האנונימיים" , לאיורים המקבילים המשולבים בין דפי "השבוע" הייתה
כתובת ברורה ומוכרת. שם האמן המאייר הופיע בתחתית האיור גם אם השם היה שמו הפרטי
בלבד. ההסבר פשוט: בשנות החמישים נתפס
הציור כאמנות גבוהה יותר לעומת הצילום שנחשב נחות בהיררכיה האומנותית של קובעי
השיח האומנותי הקיבוצי. תיעוד מצולם נתפס בזמנו לא יותר מאשר העתקה מובחנת ומדויקת
של המציאות, גם אם היא בוצעה באיכות טכנית טובה ושובה את העין. היא לא טיפלה
בפרשנותה של המציאות. באיור יש יותר מתיעוד גרידא, הוא נוגע בפרשנותו של היוצר את
המציאות וזו מחייבת כבר כתובת ברורה. (1)
מה נמצא ראוי
להתפרסם ב"השבוע" ?
הצילומים
מזכירים במידה רבה את צילומי הקק"ל
והסוכנות של שנות השלושים-ארבעים. צילומים בעלי מסר ציוני-חלוצי. צילומים הבאים
לשרת מטרה ברורה של כיבוש השממה והקמת עוד נקודה על אדמת המולדת. למעשה תועדו
המעשים החשובים מבלי לקפח את חיי היום – יום הפשוטים. ככלל הצילומים השתייכו לסוגה
הרחבה הכלל לאומית – ציונית של תיעוד המעשה החלוצי הגדול.
רוב התצלומים היו
בנושאי עבודה ועמל, בעיקר בשדות ומטעי הקיבוץ (בראש וראשונה ידיים...). צילומי הנקודה , פנוראמה של קיבוץ. פינות חמד
ונוי, ילדים, ובעיקר פעוטים. מבני ציבור חדשים (חדרי אוכל ותרבות, אסמים ומגדלי מים), מפעלים מיוחדים כמו מחנה צופי של
חברות הנוער, או ועידות הקבה"א. לעתים
נוספו משפטים נלווים לתצלומים הכתובים בפאתוס היאה לתקופה.
החקלאות הייתה
המתועדת הראשית. ולא לחינם. עמדה אחרי תיעוד זה אידיאולוגיה ברורה של קידוש עבודת
האדמה. של עבודת הכפיים, של מהפכה בורכוביסטית מהולה ברומנטיקה פילוסופית גורדוניסטית
של "לבנות ולהבנות בה".
הקומפוזיציה
הצילומית פשוטה. היא מתכתבת עם גישות קומפוזיציוניות קלאסיות בו הנושא המרכזי
מובלט לעתים באופן דרמטי, הרואי, לעתים מבעד לענפי עץ בקדמת הצילום היוצרים מסגרת
העוטפת את הנושא המרכזי (קומפוזיציה סזאנית ).
כאשר מצלמים
את נוף מחנה הקיבוץ הוא מצולם מלמעלה , מבט ציפור, כנראה מראש המגדל. הצילומים הודפסו
על נייר עיתון עתיר סיבי עץ כאשר התוצאה לא מחמיאה במיוחד למקור. קשה להתרשם
מפרטים שנעלמו לגמרי בגין ההדפסה הגרועה. יחד עם זאת הנושא ברור ואפשר לחוש
"ברוח התקופה". מבעד לנושא המצולם אפשר לחוש באיכויות הצלם. לא פריצת
דרך סגנונית, אך כתב יד אישי כן. דגשים מיוחדים על הצללה, אור וצל. חדות מול טשטוש
וכו'. אצל הצלמים הטובים העין הרגישה
תופסת סיטואציות מיוחדות. אפשר לחוש בחוסר מקריות. בכוונת מכוון. הצילומים מזכירים לי את גלויות
"השנה-טובה" שהתחילו להיות מופקות בקיבוצים. למרות שהצוותא שלט בכיפה,
צילומים רבים נותנים מקום לפרט. לחבר הקיבוץ בסדנא, בשדה ובעמל היום, יום. בגיליונות "השבוע" של שנת תשי"ב
מופיעים כבר שמות הצלמים. צילום ראשון עם שם הצלם המזוהה רק בשמו הפרטי, הוא של
יולק ממשמר העמק. צללית של חריש עם זוג
פרידות . אחריו ישנם שמות שלימים נהפכו לצלמים מוכרים ובעלי מוניטין מקצועי. דוד
פרלמוטר (כפר מנחם) מורדו אברהמוב (יקום) צבי מרקוס (מזרע) צבי נהור (גת) יוסף
דרנגר (שריד) רפי בנשלום (העוגן) טוביה ריבנר (מרחביה) גדעון רז (שובל)נורבט (מגן)
ריבה סגל (ברקאי) ועוד רבים וטובים. לא חסרו אותם צלמים מסורים שצילמו בקיבוצם ללא
יומרות חוץ קיבוציות ותמונותיהם לא נפלו באיכותם מ"המפורסמים". צלמי קיבוץ מהשורה כמו מרדכי גור ודוד שרף (עין
החורש), שלמה (עין דור) חיים (עין השופט)שמואל (רשפים), גרשון (שריד), צבי שחר (געש) יוסף טנא (גת),
רבקה (סאסא),חיליק (סער) ואילנה (מעברות). צילומים רבים המשיכו להופיע ללא שמות
הצלמים.
הגראפיקה של
"השבוע" הייתה פשוטה , נעדרת ייחוד ודמיון. מבלי לפגוע בזכות ראשונים
היא לא הייתה
גראפיקה במיטבה. עם השנים ושיפור באיכות הנייר, השתכללה גם הגראפיקה של
"השבוע" ונעשתה יותר מקצועית וכך גם שילובם של הצילומים בה.
לאט, ובבטחה
מתחילים הצילומים להיות נוכחים ומשמעותיים יותר, ויותר. משנת 1956 אנחנו עדים
לשילובם של תצלומים בפורמט גדול בשער הביטאון. התצלום נהפך מאילוסטראציה נלווית,
לצילום עצמאי העומד בפני עצמו.
שנת 1956
הייתה גם השנה בה שולב באופן עצמאי מנותק
מכל הקשר טקסטואלי
צילום של יוסף
דרנגר המתייחס לערכים האסטטיים נטו. הצילום נוף באגם החולה בו נראית סוכת סנאדות.
מחצית התמונה היא השתקפות הסוכה בתוך המים. כך שקיימת בתמונה התמודדת קונצפטואלית
ואסטטית בין המציאות להשתקפותה (29.6.1956).
יותר ויותר
צלמים מחפשים מלבד הנושא גם את ערכי היופי והאסטטיקה הגלומים באובייקט המצולם. הם
מבקשים ללכוד את שעות הטל. את ורידי העלה , את גרעיני החמניות והשתקפות רסיסי המים בעת השקיה. צלמים מתחילים לגלות את ההשתקפויות שבמים.
שלוליות בחצר הקיבוץ נהפכות לפתע לנושא מרתק...
המים הופכים לנושא. בריכות הדגים וכל האפשרויות הגלומות בענף זה הופכים
לשכיחים בשיח הצילומי הקיבוצי. ריבה סגל מצלמות השבוע הוותיקות הופכת את השלוליות
וברקי השמים לנושא ביצירותיה. האור והצל
נהפכים לכלי מרכזי בבניית הקומפוזיציה והאווירה. בדומה לצלליות של גור אריה ישנם
לא מעט צלמים המצלמים מול האור ומקבלים בתצלומיהם אפקט של צללית נעדרת פרטים
(כדוגמת תצלום החריש של יולק לוטן). לא פעם הרהרתי על מהות הצללית שבצילום. מה מצאו בה הצלמים, שכה הרבו להשתמש באפקט שבה,
היוצר תיאטרליות ודרמטיות בעצם הניגודיות החדה בין אור לצל. ? בשנת 1925 מוצא לאור בהוצאת בני בצלאל "ספר
החלוצים ובו מבחר מהצלליות המפורסמות של גור אריה המתארות במגזרות ניר את ראשית
ההתיישבות החלוצית בארץ. סוגה שהשפיעה
מאוד על השיח האומנותי. אני מוצא הקבלה
מעניינת בין הצלליות של גור אריה וממשיכי דרכו, לבין הצלמים שביקשו את הצללית
בצילומיהם. כמובן, שאם נרחיק אל ג'אנרים
נוספים ניווכח שגם חיתוכי הלינוליאום נוסח פרנץ מסארל, שייכים למעשה לאותה סוגה,
בה העיקר הוא המייצג והפרטים הם משניים.
גם ביטאון
הקבה"מ "בקיבוץ" וגם זה של איחוד הקבוצות והקיבוצים "אגרת
לחברים" משתמשים באותה תבנית של ביטאון שבועי המשלב איורים עם צילומים. להפתעתי הרבה ביטאון "איגרת לחברים" בולט כבר בגיליונו הראשון (מה 1 לדצמבר 1951) בריבוי הדימויים המצולמים המשולבים בו. הם מלווים
בגדול את מעמד הייסוד של חבר הקבוצות והקיבוצים. בהמשך לא מהססים עורכי
"אגרת" להשתמש בשירותיהם של צלמים שלא מהקיבוץ כדוגמת זולטן קלוגר הזכור
לכולנו כצלם הסוכנות והמוסדות המיישבים.
לסיכום "השבוע" ושאר ביטאוני הקיבוצים הנם
בבואה סלקטיבית (2) של צלמי החצר הקיבוצית. צלמים שעשו את צילומיהם נאמנה לאחר יום
עבודה. חובבים במובן החיובי של המילה. טוב עשו מערכות ביטאוני התנועות הקיבוציות שנתנה לצלמים חברי
קיבוץ מהשורה אפשרות להופיע ברבים בפתחם
את שערי הביטאונים לתצלומיהם. הצילומים שירתו בצורה חזותית וממוקדת את הרעיון הקיבוצי, לרוב בהתפתחותו האופטימית.
הערות:
(1) – ארגון
האמנים של הקבה"א נוסד בשנת 1934. רק 18 שנה לאחר מכן בשנת 1952 נוסד ארגון הצלמים והמסריטים של הקבה"א.
(מזכיר הארגון הראשון היה דוד פרלמוטר מקיבוץ כפר מנחם). עובדה זו מוכיחה יותר מכל על סדר החשיבות,
וההיררכיה שהיתה בין הציור לצילום בעת ההיא. יחד עם זאת כבר בשנת 1953 מופיעה
תערוכה של צלמים מהקבה"א, בגלריית
"מקרא סטודיו" שברח' אלנבי בת"א, ויולק לוטן עם זאב חבצלת מקימים את חברת
הסרטים של הקבה"א "פעמים".
(2) למרות
הקריאה לצלמי הקבה"א לשלוח מצילומיהם למערכת "השבוע", הייתה עיין בוחרת ומכוונת. רק צילומים שנראו כמתאימים
להופיע ב"השבוע" פורסמו בו. היו אלה תצלומים שברובם התכתבו עם סגנון
"הריאליזם הסוציאליסטי" הן בסגנונו והן במסריו. ברור לי שבחדרי החושך של
סטודיו הצילום המקומי היו עוד תצלומים שלא זכו להופיע ברבים. לא הופיעו ב"השבוע" של ראשית שנות
החמישים צילומי ערום למרות שמצאנו בעיזבונות של צלמים לא מעט צילומי ערום בפוזות
שונות וארוטיות. אין כמעט צילומים בעלי
אופי אינטימי. אין ביטוי מוחצן לאהבה. אין גם ביטוי לכאב, צער או שכול.
בהמשך השנים
התפרסמו תצלומים בקשת רחבה יותר של נושאים. תצלומים עם הפנים לאומנות הצילום, עם נגיעה באישי ולא
רק בנרטיב הקולקטיבי.