אביטל גבע – הבית והדרך...

פרס מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית לשנת 2013 המוענק מטעם משרד התרבות והספורט , ניתן לאמן אביטל גבע, על שום שהוא "מופת של רדיקליות אומנותית, יושרה אישית ומחויבות חברתית" (מנימוקי חבר השופטים).

זכייתו של אביטל גבע בפרס משרד התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית  הוא דבר בעיתו, מובן וראוי.  פרס על מפעל חיים קיים בדיוק לאנשים מתמידים ומרחיקי ראות כמו אביטל. אביטל גבע איננו אומן המסתגר בד' אמות הסטודיו ומצייר להנאתו התרשמויות מהחיים. במובן הקלאסי אביטל כבר לא מצייר. הוא איננו עוסק באמנות קונבנציונאלית. הוא לקח את כוח היצירה המרשים שלו למחוזות חברתיים – פוליטיים ואקולוגיים שהחיבור ביניהם הוא, היצירה האמיתית של החיים. המעורבות הפעילה והמגיבה שלו בשטחי חיים רבים ומגוונים היא המייחדת אותו ונותנת משמעות למעשיו. אביטל הנו אדם יוצר שביצירתו הרב תחומית הוא מוסיף חיים וצבע למפעל. והמפעל הוא החממה החינוכית-אקולוגית שבנה והגה ביחד עם רפי שפירא ז"ל ואחרים לפני 36 שנים בקיבוצו עין שמר (בשנת 1977)
היום כאשר בקיבוצים רבים חוסל משק החיי המקומי, וענפי החקלאות הועברו לעיבוד של תאגידים אזוריים, בימים בהם כל דרדק  "מטייל" כמעשה כשפים על מקלדת המחשב ואיננו מתפנה לאחוז במקל המעדר או במזמרת הקטיף, וללמוד דבר מה מהתנהלות החי והצומח, מוארת במלא חשיבותה משנתו החקלאית – אקולוגית של אביטל.
למען הגילוי הנאות אומר שאת אביטל אני מכיר למעלה מ - 45 שנים מתקופת לימודנו ב"מכון אבני" לציור ופיסול ברחוב אילת 6 בת"א – יפו. כבר אז התגלה  אביטל כאמן, מנהיג ויזם שלא חורש בתלם הרגיל. היכולת שלו לפרוץ מסגרות, לא לקבל את המוסכמות  ולראות באומנות שדה ניסויים ענק, ללא חששות ומורא  ממה יגידו, הם שהביאו אותו לימים לייסוד החממה. היינו אנשים צעירים מאוד כאשר התבקשנו ללמד אומנות במכללה האזורית מנשה, לעתים לתלמידים בגיל הורינו, ובמקביל להדריך אומנות בסמינרים
של חוזרי צבא וכו' בגבעת-חביבה. היכולת שלו לגעת בצעירים כמבוגרים, להתלהב ולהלהיב , לנסות פעם אחר פעם ולא להתייאש. רוח הנעורים והשובבות , מבט הילד הסקרן שבו, היו מקור השראה לרבים וטובים. המקוריות של אביטל חייבה גם את סביבתו לשאוף למעלה ולחפש משמעות במעשה ההוראה והיצירה. כבר אז הבין אביטל שהאומנות היא אמצעי להנחיל ערכים אידיאולוגיים, כמו אהבת האדמה והצורך להתפרנס ממנה, זו הסיבה שתמיד מצאתי את אביטל בבגדי עבודה, מוכן לכל משימה לכל עבודה.
אביטל היה מהמובילים ופורצי הדרך בישראל של "האומנות המושגית". רבים לא ירדו לסוף דעתו, וראו ביצירתו אחיזת עיניים וקשקוש רעיוני. אומנות מושגית זו השתלבה עם רעיונות החממה.  הלכתי לפגוש את אביטל במגרש הביתי שלו  בחממה בעין שמר:

הנכנס בשערי החממה האקולוגית כאילו נכנס לכוורת דבורים. המולה של תלמידים. פעילות אקולוגית. חוגים וסדנאות. שילוב בין אומנות וטבע, בין מחקר ולמידה. אין שקט דל. הנוף טובל בפלסטיק ובאצות ירוקות. בריכות מים בתוך אמבטיות מפלסטיק שחור,שיחים מטפסים ועציצים מסודרים מלאי כל טוב האדמה. רטיבות מורגשת באוויר, מים זורמים מניעים גלגל עץ גדול,  צנרת פלסטיק מונחת תחת כל פיסת אדמה וגג, מלמעלה ומלמטה. בתוכה זורם הנוזל החשוב הזה של מי חיים. ריח של פעילות אורגנית מציף אותי. האמת, אני חש כנמצא בעולם קסום מלא התרחשויות.
אביטל מזמין אותי לאחת הפינות השקטות (וכאלה קשה למצוא), על כוס קפה שחור אני שואל:
מה זאת חממה אקולוגית ?
אביטל מונה שני סוגים של אקולוגיה;
אקולוגיה המתקיימת בטבע ואקולוגיה חברתית של אנשים. אנחנו מלמדים את הילדים לראות את המציאות בטבע וללמוד ממנה על ההתנהלות החברתית של בני האדם. החממה היא שדה מחקר של ילדים ונערים המנסים באמצעות ניסיונות שנערכים בחממה לקיים דיאלוג תמידי בין הטבע לאדם. דרך טיפת המים , באמצעות המיקרוסקופ הם לומדים על עצמם וסביבתם. האקולוגיה החברתית משמעותה אינטגראציה של כל גווני הקשת האנושית.  ילדים בעלי צרכים מיוחדים משולבים עם תלמידים מחוננים. כל שבוע מגיעים מאות תלמידים צעירים מכל קצוות ארץ. תלמידים מהקיבוצים והמושבים, דתיים וערבים, מהסביבה הקרובה ומאזורים רחוקים יותר. אנחנו מחנכים קהילה הבאה ללמוד. "העתיד האקולוגי לא מבשר לנו טובות". קובע אביטל. מחסור במים בחלקים רחבים של כדור הארץ ומנגד התחממות כדור הארץ. רעידות אדמה, הצפות ונחשולי מים (צונאמי). אכזריות הטבע צפה ועולה, החזק טורף את החלש. אפשר בקלות להתייאש מהעתיד האקולוגי!


מה ילד קטן צריך לחשוב בעקבות הצפוי לו ?  לאיזה עולם הוא נולד ?
לאביטל תשובה נחושה ובוטחת: "על הילד לקחת תפקיד של חוקר. ובאמצעות המחקר לשנות את העולם". גילוי העולם קודם לתיקונו.  ראינו בהיסטוריה את אלה שקודם רצו לתקן ולאחר מכן לגלות, מה הם עוללו לחברה...

כיצד כל סיפור החממה התחיל ?
 סיפור החממה התחיל בהרצאה שלי במעגן מיכאל. העליתי רעיון של חממה אקולוגית.  כעבור כמה ימים קיבלתי בדואר מעטפה חתומה ע"י 22 חברים מהקיבוץ ובה 2200 לירות. (כל חבר תרם 100 לירות מכיסו). מימוש הרעיון לקח ארבע שנים. בשנת 1977 חגג קיבוצי את חג היובל.  הצעתי שבמסגרת החג תוקם גינה קהילתית  בה נלמד לגדל עגבניות. לצערי בעין שמר שכחו את תורת גידול העגבניות. הניסיון זכה להצלחה גדולה והמזכירות בראשותו של אבישי גרוסמן אהדה את הפרויקט ואשרה עוד כמה שנים של קיום החממה הניסיונית הזו של גידול ירקות בלול ריק וישן.

כיצד ממנפים את הרעיון לעוד שנים מבלי להיות תלויים בהחלטות שנתיות של המזכירות?
   ישבתי עם ידידי רפי שפירא ז"ל איש חינוך יקר בעל השראה, והוא הציע ללכת על החממה כפרויקט חינוכי "לילדי דשא" שהמסגרת הקיימת במוסד "מבואות עירון" לא תמיד התאימה להם. כדי לחזק את המגמה נמצאו אנשי מחקר במכון וולקני שהסכימו להתנדב ולהדריך בחממה והוסיפו ידע ורצינות לפרויקט.  קיבוצי האזור נרתמו אף הם לעזרה וכך חגגו החוקרים עם הילדים שהיו כמו "מולקולות סקרניות". החממה הייתה מקום ניטרלי בלתי מזוהה עם בית הספר, כך היא נהפכה למקום בו "הזרע יכול לנבוט".
כיום בסוף שנת 2013 הדברים שאנחנו עושים בחממה לא פחות רלוונטיים מתקופת ההתחלה. להפך הם נחוצים ונכונים  שבעתיים משום "שהכול משתבש בארץ ובעולם במערכת היחסים בין האדם והטבע".  נחוצה מחשבה חדשה כיצד יראה העולם!

האם אינך מקים בחממה בועה ?
ההפך מכך, אנחנו מנסים להקים בית ספר אחר. בית ספר של ניסיונות המחובר אל הסביבה. אתן לך כדוגמא את מנכ"ל גלעם יוסי פלד, שמאפשר לנו במשאבים שהוא מזרים לפרויקט לחקור את הפוטוסינתזה.  "קחו ותלמדו את הילדים מה זה סוכר" . וכך עוד מנהלי מפעלים מהסביבה המשתפים עמנו פעולה. גם ראש מועצת מנשה אילן שדה מסייע ותומך. פרויקט החממה נשאר וגם יצא מעין שמר. אנחנו לא בועה, לא שבלול, אנחנו פתוחים לסביבה. כל מטרתנו לפרוץ את המעגל המקומי וליצור מעורבות רב תרבותית.
כיום החממה היא עמותה עצמאית שחברים בה בין היתר קבוצת המייסדים שלה.
עם אביטל אפשר לשבת שעות והזמן עומד מלכת. רק החובה שלי להחזיר את הרכב שהושאל לקפיצה קלה לחממה, מאלץ אותי לקטוע את השיחה המעניינת הזו.

מה כווני העתיד של החממה?
אנחנו שואפים  לעוד  "מקומות" כדוגמת החממה, שבהם מתחוללים התחברויות ושיתופי פעולה בין אנשים, קהילות וקבוצות נוער שיוצאים מהטריטוריה הפרטית שלהם אל משהו משותף. זה החמצן ההכרחי לקיום . זו "האקווהקולטורה" של תרבות המים. זה הבסיס  והסיכוי להמשך ההתקיימות.

זכייתו של אביטל בפרס היא הזדמנות לעורר ולהציף את מה שאנחנו הולכים במו ידנו לאבד, את מה שהולך ונעלם. כמו חינוך לעבודת כפיים, לעבודת האדמה והחקלאות, לדיאלוג אמת בין אדם לטבע. אם לא נדע לשמר את הקשר לאדמה באמצעות חזון חקלאי-אקולוגי כדוגמת החממה בעין שמר, אל נתפלא אם יהיו כאלה שבקלות יוותרו גם על הבית. החממה בעין שמר מגלמת במהותה גם בית וגם דרך....


הערה מסיימת: החממה איננה רק בית ספר לאקולוגיה , היא מקום מפגש לעוד המון דברים נוספים. היא מרכז פוליטי, חברתי ואידיאולוגי. אישית השתתפתי לאורך השנים בכמה מפגשים פוליטיים ואידיאולוגיים חשובים, לקראת מערכות בחירות ולאחריהם. בימי הצלחה ובימי שפל ודכדוך. החממה הייתה למקום מפגש, היא נהפכה למוסד, לפרלמנט רב תחומי. 
                                                                       
  
 יובל דניאלי