דילוג לתוכן הראשי

הטעם הקיבוצי

שרגא וויל מנוחה בשדה 1952
האם קיים טעם קיבוצי אסטטי  משותף בין חברי הקיבוץ?
האם חיי הצוותא ההדוקים, החינוך המשותף , תרבות משותפת, רעיון משותף כל אלה השפיעו גם על אופי הטעם האסטטי של חברי הקיבוץ?
נושא מרתק זה ראוי שייחקר על ידי בעלי מקצוע.
כמי שהתחנך בקיבוץ בשנות הארבעים חמישים ונחשף לדימויים חזותיים ששודרו לנו מעל גבי קירות ומבין דפי העיתונים והספרים התנועתיים אני משוכנע שישנם מאפיינים משותפים למה שאנחנו קוראים "אסטטיקה קיבוצית".
המבנה הפיזי של הקיבוץ, על שביליו, בניניו וגן הנוי שבו. ארכיטקטורת הקיבוץ האחידה הבנויה לתלפיות על פי הפונקציות הנדרשות.  באחידות הבין קיבוצית הזו ישנה אמירה אסטטית מאוד חזקה.

הטעם האסטטי הקיבוצי התגבש עם השנים כחלק מאידיאולוגיה אסטטית שדגלה בצניעות , פשטות ושוויוניות. 
הטעם האסטטי נגע לתחומי חיים שלמים. סגנון חיים צנוע ולא מוחצן, לבוש הולם,  עיצוב חדרו של החבר ועיצובו של חדר האוכל. היו קודים ברורים של שפה אסטטית שעל פיהם התנהלו חיי הקהילה הקיבוצית.
אחד החישוקים החזקים שקיבעו את הטעם הקולקטיבי הייתה הביקורת  הפנימית שלא סבלה חריגות ואינדיבידואליזם מופרז.
תקיעת פרח ציפורן בדש החולצה היה מעשה חריג, כמו ענידת עדיים על חלקי גוף.
הסגנון בהתנהלות הותאם לרוח החלוצית של עובדי אדמה. מהות זו השפיעה על הטעם הקיבוצי ועל האסטטיקה שנתלתלה על קירות חדרי החברים.
בשנות החמישים אני זוכר היטב מה נתלה על קירות החדר הפרטי של הורי ואיזה ציורים נתלו "בית הילדים".
הציורים היו לרוב שילוב של אומנות יפה עם מסרים חברתיים שקל להזדהות עמם.
רוב הציורים היו ריאליסטיים וביטאו את מעמד הפועלים- איכרים, את עמך. היו אלה ציורים עממיים המעוגנים במציאות. ציורים עתירי פרטים ובצבעים המבטאים את רוח המקום והסיטואציה. אני זוכר היטב את ציוריו של פיטר ברויכל הבלגי בן המאה ה – 15 כמו "חתונה כפרית" לדוגמא.  עד היום אני שומר לעצמי תמונה קטנה שכזו ממוסגרת במסגרת עץ שנרכשה ע"י חבר קיבוץ בשנות החמישים ברח' אלנבי בתל אביב, רחוב שהיה משופע בחנויות שמכרו רפרודוקציות לקיבוצניקים במחירים השווים לכל נפש. ציור נוסף של פיטר ברויכל הוא "אוגוסט" (קציר תבואה) בו מתרחשת סצנת רבת משתתפים של איכרים (נשים וגברים)  העוסקים  בקציר ובאכילה. בשנת 1952 מדפיס עיתון "על המשמר" כמתנה לקוראיו רפרודוקציה משל שרגא ווייל חבר קיבוץ העוגן  הנושאת את השם "מנוחה בשדה". שני פלחים נחים לצד קומביין בשדה שיבולים כאשר כיכר הלחם וקנקן המים לידם. סולם הצבעים המושפע משיבולי הזהב דומה בין שני הציורים. שניהם היו לחלק מקישוטי החדרים.  משוט בסל הדימויים  המלווים את החברים מספר לנו שעבודת השדה ונופיו הם מוטיב שכיח למדי. ציור המלקטות של האימפרסיוניסט מילה, כמו ציוריו ואן גוך עם נופי החמניות שלו, דמות הקוצר בשדה או זוג נעלי איכר מרופטות  היו לחלק בלתי נפרד מהטעם הקיבוצי. שנות החמישים על פי הטעם של מחנכי וחברי הקיבוץ היו ריאליסטיים והתכתבו עם המציאות גם אם היא התרחשה לפני מאות בשנים. מציאות שהייתה לה קרבה אל המרחב האגרארי הפתוח, או אל המצוקות הסוציאליות של מעמד הפועלים שקל להזדהות עמם. נושא שכיח היה  "אמהות". קתה קולביץ, פיקאסו, רות שלוס נוכחו באמצעות נושאים אלו בחדרי החברים ובתי הילדים. הדמויות מוארכות  הצוואר של מודיליאני , כנר על הגג של שאגאל , וכמובן, ציור או רישום של הצייר המקומי.
בקצה אחר של העולם מתפתחת אומנות עממית , אף היא מבטאת סצנות מחיי העם, והכוונה לרפרודוקציות שנפוצו ברבים משל דיאגו ריברה המכסיקאני.
למרות האמור לעיל, הייתה הפרטה מסוימת בטעם הקולקטיבי; היו כאלה שבחרו רפרודוקציה המבטאת את היופי בלבד, ללא תובנות נוספות. ה"מונה ליזה" אף לה היה מקום של כבוד בחדר הקיבוצי.
לטעם הקיבוצי הפשוט היה אופי קולקטיבי. רהיטי החדר הצנועים נרכשו במפעל הרהיטים של קיבוץ הזורע לפי טעם רכז ועדת חברים או הגזבר. תמיד אותה כוננית ואותו שולחן וכורסאות. כיום קשה למצוא את אותה כורסה  העשויה מרצועות פלסטיים אפורים או חומים שזורים שתי וערב, כורסאות שיש בהן חן מיוחד של פשטות.
אל הכורסה התווספו גם שני שרפרפים השזורים אף הם ברצועות תואמות צבע לכורסה.

והכוננית, כולה עמודים שחורים עליהם מונחים על פי גודל הספרים מדפי עץ חומים וארון קטן בתחתית.  על הכוננית מונח הרדיו – פילוט עם עין ירוקה מהבהבת וכפתורי זהב להעברת התחנות. 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה