דילוג לתוכן הראשי

יצחק (איגנץ) פלגי - צייר בנעלי בית

לאחרונה קיבלתי מייל מארכיון קיבוץ משמר העמק ואני כותב אותו כלשונו:
"שלום יובל. אנחנו מבקשים עזרה בזיהוי הצייר של הציורים שכאן במייל זה. נודה על עזרתך. החתימה היא : איגנץ הפולני. האם מוכר ? בברכה מאיתנו בארכיון.
(הציורים הם מניאטוריים על קרטון, משנת 1930. גודל פחות מ - 5 ס"מ. מהווי קיבוץ ד' מייסדי משמר העמק בחדרה - מיכל 3.3. תיק חדרה קיבוץ ד' משמר העמק)."


שלושת הציורים הזעירים שצוירו בצבע גואש על קרטון הרשימו אותי מאוד. מייד זיהיתי את הצייר כיצחק פלגי מקיבוץ עין שמר הקרוי בשם "איגנץ". מה לאיגנץ ולציורי משמר העמק ממרץ 1930? בארכיון  משמר העמק התקשו להשיב על השאלה.
איגנץ מגיע לא"י בשנת 1929 מלודז' ולדברי הבת צביה אייזנברג עורך כמה מסעות וסיורים ברחבי הארץ ביניהם בין מכיריו ממשמר העמק . הציורים הזעירים נעשו כנראה באחד הביקורים בקיבוץ הצעיר שזה מקרוב התיישב על אדמת "אבו שושא" שבעמק יזרעאל.
שלושת הציורים מבטאים את הווי החלוצים בתקופת הבראשית.  (הורה, שיחה, שרעפים). הציור שנקרא "שרעפים" או בשפת העם "הרהורים" מתאר דיוקן עצמי (פורטרט) של האמן בהרהוריו על רקע שדרת אוהלים. הציור בצבעים כחולים אפורים ספוג אווירה מלנכולית המצביעה על מצב רוחו של האמן, אולי געגוע לבית הבטוח אותו עזב בלודז' מול אוהלי הברזנט הארעיים והפגיעים. 
נושא  הדיוקן העצמי היה שכיח מאוד בקרב אמנים חלוצים שהרבו לצייר את עצמם ובדרך זו להביע את רגשותיהם ותחושתם. (דוגמא טובה היא איורי הפורטרטים של חיים (אפתיקר) אתר מעין חרוד). ציירים רבים חברי קיבוץ בשנות העשרים – חמישים הרבו בציורי  דיוקן של עצמם ובדרך זו הם התמודדו עם בעיותיהם, כמראה שבקיר ממנה משתקפת המציאות הנפשית – פיזית שלהם.
יומיים לאחר קבלת המייל מארכיון משמר העמק מגיע אלי טלפון מצביה איזנברג בתו של איגנץ מעין שמר: "אני רוצה להתייעץ בנוגע לציורים של אבא שנשארו במשפחה".
צירוף מקרים מעניין...
הגעתי לביתה של צביה במכמורת, נוף משגע המשקיף על הים, שלא בהכרח מתאים לאכסון יצירות אומנות שמצוירות על נייר עיתון פשוט עתיר בסיבי עץ והרגיש עד מאוד ללחות אור ומליחות. צביה פתחה בפני את תיקי היצירות של אביה שהיו מאוכסנים בתיקי קרטון ישנים וקרועים.  מצאתי בין שלל הציורים כמה יצירות זעירות בצבע משנות השלושים המתארות אף הן סצנות מחיי הבראשית של הקיבוץ.
הבחירה של איגנץ לצייר  על נייר בפורמט זעיר היא לא רק בחירה של צנע וחוסר ברירה באמצעים. יש בה אמירה חברתית אומנותית המשמרת את הפרטיות והאינטימיות של האמן. איגנץ בחר לצייר ציורים המתקשרים עם הציבור בלחישה. היה "בעל גוף". דמות תמירה, מלאה ומרשימה. היה לו מבט מלמעלה על הדברים. החזיק בידו פנקס רישום קטן עמו התהלך בין הנופים והבריות.  ציוריו הקטנים היו ניגוד גמור  לעיסוקו רב השנים  כגנן הקיבוץ האמון על משטחי דשא רחבים ומונומנטאליים, שדרות עצים ופינות של שיחים ופרחים המקשרים בין מרכיביו של הקיבוץ ונותנים תחושה של מרחבים גדולים. הגינון היה בשבילו סוג של אומנות ציבורית  רחבת היקף לעומת האינטימיות של הציור.  עבודותיו שנשארו במשפחה כולם על נייר פשוט , בצבעי מים או גואש ולא על בדים רחבי יריעה בצבעי שמן.

איגנץ נולד בשנת 1909 למשפחת פולקביץ בעיר התעשייה לודג' שבפולין. המורה הראשון שלו לאמנות היה אביו שעל ברכיו כילד קטן למד לצייר סוסים וחיילים בתנועה. לקח סמסטר חורף לציור לפני עלייתו לארץ ובזה הסתכמה השכלתו האומנותית.
בשנת 1923 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" בלודז'.
בשנת 1929 עלה עם קיבוץ "שומריה" לחדרה. היה ממייסדי ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א בשנת 1934.

בחר להציג את יצירותיו בקיבוצו עין שמר בלבד ולא מחוצה לו. היה גאה בהיותו צייר המקום.
בשנות השמונים השתתף בחוגים לרישום של סדנת האומנים הקיבוצית בתל אביב. הרבה ברישומי ערום המצביעים על עין חדה ומדויקת מבלי לאבד את הספונטאניות וכתב היד האישי.
הקריקטורות שלו פורסמו דרך קבע בעלון הקיבוץ לאורך 17 שנה.  הם היו לחלק משמעותי בדיאלוג ובביקורת שלו עם ועל הקיבוץ. תמיד בעין אוהבת ומחייכת. או כפי שהיטיב להגדיר זאת מיטק זרטל: "... לא פורטרט ממותק ולא קריקטורה מרושעת".
שני ספרים המתעדים את רישומיו ואת הקריקטורות שלו יצאו לאור בהוצאת הקיבוץ וספריית פועלים ("אנחנו" 1977 ו"אצלנו" 1985). בעקבות תערוכת קריקטורות משלו בקיבוץ  כתב  הצייר ובן הקיבוץ ציבי גבע  בעלון המשק: "הקריקטורות של איגנץ עושות לנו מה שרק הטובות שבקריקטורות יודעות לעשות: הן פוקחות עיניים, הן מעין משקפת".
חמש שנים לאחר פטירתו הפתאומית בשנת 1985 הוציאה המשפחה וקיבוץ עין שמר אלבום ציורים לזכרו (בשנת 1990). החוברת נפתחת עם כמה רישומים מרתקים מעיר התעשייה לודז' בה נראית על מלוא הדף עוצמת התעשייה הכבדה והשחורה של העיר על שלל ארובות העשן וגלגלי השיניים שלה מול עגלון קטן עם כרכרת נוסעים טיפוסית המצפה להסיע זוג אוהבים אל מחוז חפצם.  התעשייה הכבדה מול הרכות של האהבה הם ניגוד המזמן לא רק ניכור ותאור של מציאות אלא בעיקר עין חדה היודעת להבחין במה שצופן לנו העתיד התעשייתי והמנוכר של שנת 1929. הם מצביעים יותר מכל על האפשרות אותה חיפש איגנץ איש "השומר הצעיר" בהחלטתו לעלות לארץ ולבנות בה תא סוציאליסטי – חלוצי המבטל את הניכור בין אדם לסביבתו.
ציור אחר באלבום; תמונה צבעונית מלאת אופטימיות ואהבה של קיבוץ עין שמר בראשיתו על אוהליו, צריפיו ותלמי אדמתו.  איגנץ לא נזקק בציור זה לדמות החלוץ.  הציור מתאר  את שטח המחנה ואת השדות והעצים המקיפים אותו. "פלגי ראה  בהפיכת "הנקודות" הבודדות לרצף  נופי מתורבת וירוק  בתוך "שממת העמק" את אחת השאיפות של תושבי האזור". "הייתה התייחסות לסביבה כולה לנוף המולדת" (מתוך "גנים ונוף בקיבוץ", אניס ובן ערב, הוצאה לאור משרד הביטחון - 1994). הציור משנות השלושים מבשר על תפישתו של פלגי  את תכנון הגן הקיבוצי כחלק בלתי נפרד מסביבתו.
חלקו הראשון של האלבום מלא בדמויות, בעיקר דיוקנאות מלאי הבעה אקספרסיבית של חבריו מהקיבוץ המאוירים בנוסח המזכיר לי את האקספרסיוניזם הגרמני נוסח ג'ורג' גרוס קבוצת "הגשר" מתקופת מלחמת העולם הראשונה ואף את רישומיה של קטה קולביץ.  כמה תמונות בצבע מים מספרות לנו על יכולתו ושליטתו בטכניקה זו, כיצד בכמה כתמי צבע הצליח להביע כה רבות.
את החוברת חותמת קבוצה גדולה של רישומי עירום נשי, שנעשו בשנות השמונים בסדנת הרישום הקיבוצית בתל אביב. איגנץ המבוגר עתיר ניסיון חיים מבין היטב את סוד הצמצום, את סוד הרכות והפיוס. רישומים עדינים, קווים מינימליסטיים מלאי תנועה ורוך. 
רישומים שהם כה שונים מדמויותיו של איגנץ הצעיר והלוחם משנות השלושים ארבעים שהיו מושפעים מקשיי היום יום והשמש הקופחת. בין הצורך לחצוב בסלע, להקים בית, לחרוש תלם ראשון, ולגאול את הנפש והאדמה , לבין הביטחון שנצטבר במשך חמישים שנה בעין שמר קיים פער לא רק של גיל אלא גם ובעיקר פער בין ראשית לאחרית. בין הבלתי נודע לנודע.

בחרתי לכתוב רשימה על איגנץ  כמי שמייצג נאמנה באישיותו ובמעשיו את דור המייסדים, שלאחר פטירתם יצירותיהם  הולכות ונשכחות. קם דור חדש שלא תמיד מודע לדורות הקודמים שחיו ופעלו  ביניהם כדוגמת איגנץ, שהיו בעלי כוחות יצירה בלתי נדלים ברוכי כישרון ומעש. פנייתה של המשפחה לעצה בעניין העיזבון האומנותי נגעה לליבי. לנגד עיני עומד צורך דחוף במציאת פיתרון תנועתי רחב ויסודי לבעיית העיזבונות של יוצרים חברי קיבוץ, מדור המייסדים. אני מצפה מזה זמן רב לדיון תנועתי - תרבותי וציבורי רחב ויסודי בנידון.  דיון שלצערי לא מתקיים!
אומנותו הגדולה של איגנץ התבטאה באמצעות גן הנוי הקיבוצי והיא זו שדחקה במידה רבה את אומנותו הפלסטית לשעות שלאחר העבודה. איגנץ בחר לשרת את הציבור באמצעות כוח היצירה שלו, ומה יותר יצירתי מאשר גן הנוי הציבורי המשרה רוגע ושלווה ומשפיע בצורה כל כך חיובית על המרחב הציבורי ?
איגנץ אהב את נופי עין שמר ואנשיו. אני חש זאת בדמויות הרבות של חברים אותם אייר בעפרונו, בדיוק ויכולת אפיון מרשימה. ויותר מכל בזוג נעלי הבית החותמים את אלבום יצירותיו.

איגנץ הוא מקרה מבחן לקיבוצו עין שמר בפרט ולחברה הקיבוצית ככלל. האם נשכיל לשמר את מורשתו האומנותית והיצירתית לדורות הבאים ?

הערות ביוגראפיות:
יצחק פלגי מקיבוץ עין שמר נמנה עם מייסדי הגננות הקיבוצית. מתוך מגעיו עם שכניו, גנני הקיבוצים הקרובים, ובהשפעת מתכנן גני קיבוצו אדריכלי הנוף יחיאל ויוסף סגל, גיבש עמדה בדבר מהותו ותפקידו של הגן בקיבוץ. רעיונותיו ניזונו הן מניסיונו המעשי בגן והן מאופקיו הרחבים ומיחסו לאמנות. במאמרו "הגן בקיבוץ וביצועו" הדגיש את חשיבות הקשר בין מתכנן היישוב ואדריכל הנוף ואת השאיפה להעלות את עיצוב הגן לרמה אומנותית. (מתוך הספר: "גנים ונוף בקיבוץ" מאת רות אניס ויוסף בן ערב, הוצאה לאור משרד הביטחון – 1994. עמ' 199).
בשנם 1947-48 שמש כשליח ההגנה בפולין, ארגן את ניצולי השואה להגנה עצמית והקים מחנה אימונים להכנת קאדרים של לוחמי "ההגנה".
מלא תפקידים מרכזים בקיבוץ (מזכיר) ובתנועה (רכז מחלקת הקליטה של הקבה"א).
מיוזמי שחזור "חצר הראשונים" בעין שמר.
בשנים 1970-74 שמש מזכיר הארגון "לגננות ולנוי בישראל".

נפטר בקיבוצו עין שמר בשנת 1985.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה