טולי (שאול) באומן – אמן שהוא מפעל

(פרס משרד התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית בישראל, ניתן לאמן טולי באומן מקיבוץ עמיר)

האמן הקיבוצי חי לרוב בבדידות אומנותית של כפר, רחוק ממרכזי התרבות והיצירה (תל אביב) מהמולת הפתיחות של תערוכות על כל מה שמתלווה אליהם. האמן  הקיבוצי נטול לרוב קליקות. הוא שרוי בסטודיו שלו עם מחשבותיו ויצירותיו. המרחק הגיאוגראפי והקושי להגיע אל המרכז האומנותי מקשים ולעתים אף מונעים התפתחות והישגים.  
הזוג טולי ואילנה באומן
האמן הקיבוצי חי עם שדותיו, נופי ישובו, והבעיות והאתגרים שקהילה אידיאולוגית כמו קיבוץ שורה בהם. האמן הקיבוצי יכול להיות מעורב בועדות ובתפקידים בקיבוץ ובמארג החיים היום יומי, אך לעתים  השיח והדיאלוג האומנותי - יצירתי עם עוד אנשי יצירה ניטל ממנו. אין כמעט קשר בין מעורבות חברתית-רעיונית קיבוצית  לבדידות אומנותית. אלו שני דסיפלינות שיכולות ללכת במקביל ולעולם לא להיפגש.

טולי באומן ושותפתו לחיים וליצירה אילנה זיהו את הבעיה וקושי זה של האמן חבר הקיבוץ והחליטו לעשות מעשה. הם נרתמו מיוזמתם לסייע ולעזור; למתן את הקושי וליצור סביבה תומכת , מפרגנת  שמסייעת לאמנים בפעילותם היצירתית בעיקר באמצעות פרויקטים אומנותיים שהם יזמו והובילו לאורך השנים. פרויקטים שמאחוריהם אג'נדה! פוליטית, חברתית או אומנותית צרופה. האנרגיות הדרום אמריקאניות המהפכניות שלהם רק סייעו להם בהגשמת רעיונותיהם.

טולי ואילנה באומן מקיבוץ עמיר הם כבר מזמן מוסד ציבורי העומד בזכות עצמו. כל אחד מבני הזוג נהפך לאוטוריטה מקצועית בתחומו. אילנה בקרמיקה וטולי בהדפסי המשי.  
טולי הנו יוצר ואמן רב תחומי מוערך שלא היה זקוק להכרת "משרד התרבות והספורט" על מפעל חיים. מעשיו עומדים מעבר לכל פרס, למרות שנימוקי השופטים בקבלת הפרס על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית בישראל רק מחזקים את מה שכולנו יודעים ומעריכים. בשבילנו הדור שגדל לצידם של הזוג אילנה וטולי באומן , פועלם האומנותי לטובת אמני הקיבוצים ככלל והגליל בפרט ידועים וחרוטים בשלל מעשיהם ויצירתם.
בתודעתי אילנה וטולי הולכים תמיד ביחד. אינני מסוגל להפריד בין פועלם ואף בין יצירתם. מעטים הם הזוגות של יוצרים שמפרגנים אחד לשני לאורכם של עשרות בשנים   באהבה אישית מתמשכת.
בינואר 2003 כאשר מלאו לזוג שבעים הוציא כתב העת  "סטודיו" מהדורה חגיגית מיוחדת כאות הוקרה לזוג.
בפתח הגיליון נכתב:
"תעודת תודה והוקרה  על מפעל חיים יוצא דופן ותרומה לחברה.
לטולי ואילנה באומן,
מייסדי סטודיו כתב עת לאמנות,
שמעשירים באישיותם, בנוכחותם, ביוזמותיהם המקוריות, בכוח האמונה וביכולת הביצוע את התרבות בקיבוץ, במוסדות הקיבוץ הארצי ובארץ כולה.
הענקתם לנו את "ימי תל-חי"  לאמנות עכשווית בטבע, פעלתם ולימדתם במכללת תל-חי, הייתם ממקימי המרכז לאמנות בגבעת חביבה, שם גם יזמתם את "גבול השלום בגבעת חביבה" – אירוע אמנות ישראלית-פלסטינית,
וגולת הכותרת  - בכוח של אמונה ובעשר אצבעות יסדתם כתב עת מפואר לאמנות.
אנו מתברכים בכם.
המשיכו להעניק מהשראתכם לכולנו.

הקיבוץ הארצי
חבצלת.


טולי בעבודה-
קל לי לתאר את פועלו של טולי באמצעות סדנת ההדפס שהקים במרכז לאומנויות בגבעת חביבה.  טולי הוא רב אמן  בתחום ההדפס, (ואמן מוכר בתחום השחמט). השליטה שלו בכל רזי ההדפס הביאה אותו אל  התודעה הישראלית והבינלאומית בתחום זה. ההדפס הוא אמצעי אומנותי  פופולארי  שמביא את האומנות לרבים, במחירים שווים לכל נפש ובכך הוא ממלא יעוד חברתי ופוליטי של הוצאת האומנות ממגדל השן של בעלי היכולת בלבד.
הסדנה שהקים טולי שירתה תלמידים ואמנים בעלי שם. אני נזכר באמן ידוע ומאוד קפדן שרגיל היה להדפיס את יצירותיו בחו"ל. כאשר נפתחה הסדנה בגבעת-חביבה הוא ביקש ליצור הדפס ב - 40 צבעים שונים. הסדנה עמדה במשימה בכבוד ובמקצועיות.  טולי ניצח על המלאכה. הסדנה שקקה חיים ופעילות ונהפכה לשם דבר. רק סיבות כלכליות של "חבצלת" הביאו בסופו של דבר לסגירתה כמו סגירתם של עוד מפעלים חשובים אחרים.


אני זוכר את עצמי, צעיר שזה מקרוב גמר את לימודי האומנות במכון "אבני", עומד על יד בית הקיבוץ הארצי ברחוב ליאונרדו דה' וינצ'י בתל אביב.  מכונית אסקורט לבנה נעצרת על ידי ומי מיושביה צועק לעברי: "שלום יובל, בא ותצטרף אלינו לסיור". כך סתם ללא היכרות מוקדמת. ללא תכנון מראש, בספונטאניות רגעית. התקרבתי לחלון המכונית. היה זה טולי שבלבביות חסרת דיסטאנס הזמין אותי למסע אמנים. כזה היה טולי, הבדלי המרחקים הגיאוגראפיים והגיל בינינו לא הפריעו לו ליצור קשר בלתי אמצעי.
(למען הגילוי הנאות, טולי הכיר את אהבתי לאמנות  באמצעות אבי שעבד ככלכלן במרכז האו"מ בצ'ילה בשנים בהם היו הזוג באומן שליחי השוה"צ והסוכנות  בצ'ילה, ובין המשפחות נרקמו יחסי רעות).

וכך לאט, לאט נרקמו בינינו קשרים מעניינים. בשנות השבעים הוזמנתי אל סדנת ההדפס שלו בבית ילדים שסיים את תפקידו החינוכי בעמיר, ושם הוא לימד אותי באופן אישי את רזי הדפס המשי. טולי בנשמתו הוא מורה שמוכן לחלק את ידיעותיו עם הרבים.
כבר אז הבנתי שלטולי ראש מתמטי שמסוגל לייצר מעגלים סודיים למערכות סודיות באמצעות הדפסים סודיים. טולי הדפיס על כל חומר עם כל חומר.  על פלסטיק, עץ, נייר, אבן, ברזל, אלומיניום ונדמה לי שאף על זהב. מכל מקום ידי הזהב של טולי הדפיסו הכול. אין דבר טכני בתחום זה שלא נמצא לו פתרון.
"בשבילי לעשות אומנות טובה די בתיאוריה מתקבלת על הדעת. כל הכרזה על אחדות בין שני עצמים מנוגדים מעידה על ניסיון לעשות אמנות". משפט זה של טולי הלקוח מקטלוג
המשותף קיבוץ מס' 3 , מעיד יותר מכל על אומנותו של טולי. הרצון להפגיש  את הבלתי אפשרי, את הדברים המנוגדים והזרים ביותר הוא האומנות על פי טולי.  הוא גם דרך חיים. כי מה קל יותר מאשר להתייאש מהשלום, מהסדר עם פלסטינאים, מהקיבוץ בהשתנותו, המציאות מזמנת ניגודים ועל האומנות לחברם.
קשה לי להגדיר במונחים של זרמי אומנות את יצירתו של טולי. היא שואבת רעיונותיה מהרבה ידע בתחום האומנות הפלסטית העולמית אך ללא מחויבות לסוגה מיוחדת. יחד עם זאת יש ביצירתו דגש על הרעיון. המושגיות ממלאת מקום חשוב בעבודותיו.

ואכן טולי באומן בהכרזה מודגשת בימי מלחמת לבנון הראשונה כותב : "....לעשות אמנות כלשהיא  זה לעשות פוליטיקה" (1983).
אני נזכר באבן בזלת קטנה וחלקה עליה הדפיס טולי  את המניפסט של עיתון "על המשמר":  "לציונות- לסוציאליזם - לאחוות עמים".  מי שהוא שם את האבן הזו על הרצפה סמוך לדלת  גלריית הקיבוץ כדי שהיא לא תיסגר. כמה סמלי ! 
משפט מפתח זה מאפיין את האידיאולוגיה של טולי.

טולי היה ונשאר אמן פוליטי חברתי מקושר, אקטיבי באופיו, בעל חוש הומור וסרקזם מפוקח. כיאה למסורת הארגנטינאית הדרום אמריקאנית ארץ מוצאו, לא מסתגר בד' אמות מגדל השן האומנותי. הוא מה שנקרא - פעיל אומנותי. מעורב בכל עשייה אומנותית, בכל רעיון, בכל אתגר. מהפעילים המשפיעים בארגון האמנים של הקבה"א וברית התנועה הקיבוצית. מהמעורבים בגלריית הקיבוץ מאז היווסדה. מהחבורה המובילה של אמני הגליל העליון, מעורבות שהצמיחה לימים (בשנות ה – 80) את הסימפוזיונים הבינלאומיים לפיסול ואמנות סביבתית בתל חי. היה מהגרעין המוביל של חבורת "המשותף קיבוץ" שפעלה רבות למען השבת הבנים הביתה מלבנון (הטירה בגעש) ולמען החזר את סולם הערכים הקיבוצי אל התלם.  רבים הזדעזעו מיצירתו "בירות" (1983). מיטת זוג שהוכנסה לגלריית הקיבוץ וסדיניה הלבנים מוכתמים דם כאשר עליהם  מודפסים מילות שירו של ח.נ. ביאליק  "בעיר ההריגה" . המיטה על שתי כריותיה מוכנה למשכב.

בשנת 1987 מקימים הזוג באומן  את "המרכז לאומנויות" בגבעת-חביבה. הרעיון דיבר על כך שתרבות ואמנות הנם חלק בלתי נפרד מהמרקם הרעיוני – אידיאולוגי והתנועתי ויש להקימו דווקא במרכז הסמינרים של הקבה"א.   הקמת המרכז לאומנויות וסדנת ההדפס "בגבעת חביבה", ומעל הכול פרויקט ההוצאה לאור של חוברות ירחון האומנות "סטודיו", שנחשב בתקופת הופעתו לירחון האומנות המוביל בשיח האומנותי בארץ היו כרוח רעננה בשדה האומנות והתרבות בתנועה הקיבוצית. תקופת מעורבותם ופועלם של הזוג באומן במרכז לאומנות הייתה שיאה של פעילות אומנותית ופוליטית. תערוכות נפתחו עם ימי עיון ודיונים אומנותיים וחברתיים. תמיד הייתה התרחשות שוררת בין כותלי המרכז. היסודות שהזוג באומן יצקו במרכז לאומנות "בגבעת חביבה" מחזיקים מים עד ימנו ומחלקת הקראמיקה במרכז נחשבת לטובה ומקצועית ביותר, כך גם הגלריה לשלום שבמרכז.   
אני זוכר לטובה את פרויקט "גבול השלום" שיזמו הזוג באומן בשנת 1990 ואיגד סביבו עשרות אמנים יהודים וערבים, ישראליים ופלשתינאיים בעלי שאיפה גדולה לשלום ! התערוכות הראשונות של אמנים פלשתינאים מהגדה המערבית התקיימו ב"גלריית השלום" בגבעת חביבה, כמובן ביוזמתם של הזוג באומן.
הזוג באומן היו והנם אנשים פוליטיים ואידיאולוגיים במובן הנאור של המושג. לוחמים לצדק חברתי ולשלום בין העמים. מפוקחים אך מאמינים. אופטימיים אך לא נאיביים.  כך גם הפרויקטים האומנותיים שהם  יוזמים, תמיד עם גוון חברתי-פוליטי ואומנותי. אין אומנות לשם אומנות, קיימת אומנות שתפקידה להעיר את הנמים משנתם !

בקיבוצו עמיר עובד טולי בסדנת הפיסול וההדפס שלו. הסטודיו שלו הוא למעשה מפעל ליצור פסלי בזלת. בית מלאכה שוקק אבנים ואבק של ניסור.  חוצב בבזלת הקשה ולש ומנסר בחומר כאילו אין היא תוצרת של לבה רותחת שהתקשתה. טולי הוא גם חבר וידיד. מוכן לעזור ולתת. "תבחר לך פסל בזלת" והוא שלך!  אמר והתכוון לכך. אני בחרתי לעצמי פסל המנגן ושורק ברוח צלילים נהדרים.
כך אני נזכר תמיד בידידי הרחוק מעמיר כל פעם שהרוח נושבת בין פסלו השוכן בגינת ביתי בקיבוצי בעמק חפר.  

לטולי באומן ברכות עם קבלת הפרס. כה לחי !
  
יובל דניאלי.