דילוג לתוכן הראשי

הקורא בקפה

"למראית אין" תערוכת צילום של עמי ואלך  (משמר העמק), מוזיאון וילפריד ישראל , קיבוץ הזורע.
אוצרת התערוכה: שירה מלר – ימגוצ'י
הפקת צילומים: אופק צילומי אויר.
פתיחת התערוכה: יולי 2014

בית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע הוא מוזיאון קיבוצי וותיק לאמנות וידיעת המזרח. מבוסס על אוספיו של וילפריד ישראל. הבניין המסוגנן והמיוחד עוצב ותוכנן ע"י האדריכלים, אל מנספלד ומוניו גיתאי וינראוב. תחילת בנייתו בשנת  1948 וחנוכתו (שהתעכבה בעקבות מלחמת השחרור) התקיימה בשנת 1951. מזה שנים משכיל המוזיאון לשלב בתוכו גם אומנות ישראלית וקיבוצית עכשווית.
הפעם בחרה האוצרת שיר מלר – ימגוצ'י  בתבונה רבה להציג את תצלומיו- של עמי ואלך השכן מקיבוץ משמר העמק.  עמי ואלך בן הקיבוץ גדל על ברכי מסורת צילום רבת שנים בקיבוצו בו היו מראשיתו מספר צלמים איכותיים.
בפתיח לקטלוג הצנוע והמרשים שהפיקה האוצרת לרגל התערוכה היא כותבת:
" צילומיו של עמי ואלך, יליד משמר העמק לא הרחיקו מחצר ביתו וקיבוצו. דווקא במראות היומיומיים החולפים מול עיניו הוא מגלה עולם ומלואו.  הסביבה הקרובה מכילה את ההזדמנויות והאתגרים הנחוצים לו כצלם.  הצילום כמדיום מאפשר לנוע על הציר שבין עדות וייצוג של המציאות ברגע נתון לבין מבע אישי אומנותי המתנתק מזמן ומקום".  
ואכן, עמי ואלך הוא להטוטן, אמן ביכולתו לרתום את הקונקרטי אל ההפשטה ואל הדמיון הפרוע, העל סופי, עד איבוד היכולת לזהות את המקור, ומכאן האפשרות לעוף אל מחוזות הדמיון הסוריאליסטי אל הבלתי נודע והבלתי מוגבל מבחינת יכולת הפרשנות החזותית והקונצפטואלית.
מה רואים בתערוכה?
מקבץ של תצלומים מעובדים בטכניקה משוכללת שגורפת תשואות של התפעלות מהצופה . כאמור יוצא ואלך מהקונקרטי שהוא בחלק מהתצלומים כוס קפה מנייר, כתמי הקפה ואף זרימתו. כאשר הבטתי בתצלומיו ראיתי בהם זרימה של נחל חום -שחור בתוך ערוץ לבן, התרחשות גיאולוגית קדומה לצד ציורי מערות קדמוניים של חיות וסימנים מעולם פרה היסטורי ארכאי. ראיתי בהם כתמי בראשית מהיקום שנשארו מהמפץ הגדול. ראיתי בהם המון דברים מפעם מתקופות טרם היות האדם, לא ראיתי בהם כוס קפה לשתייה. הדמיון הארכאי שלי התחיל לפעול, וככל שהבטתי
יותר ויותר בתצלומים כך גדל והתעצם הדמיון והוביל אותי אל עולמות רחוקים וקסומים ללא פשר. לעתים חשתי כמדען המסתכל בעדשת המיקרוסקופ
ומגלה מבעדו את העולם הנסתר שלא נראה בעין רגילה. היצירות של ואלך מחייבות את הצופה  במסע של תגליות. ההתגלות הבלתי פוסקת היא כוחה של התערוכה.
היכולת להדביק ליצירתו דימויים מגוונים, לפרשן אותם במגוון של אסוציאציות, היא מתנה נהדרת למסתכל הדעתן.
עמי יוצר אצל המתבונן  תחושה חזקה של קילוף והתמוססות של חומר. התפרקות ונזילה של דבר שפעם היה מוצק ויציב.
ככלל זו תערוכה מופשטת, בשלל צבעים מבריקים וזוהרים. לדעתי הברק של פיתוח התצלומים במעבדת אופק בנתניה (שהיא מהטובות בארץ) מחלישות את העבודות. עמי מאמין שהברק מוסיף לאיכות התצלומים . היו לו לא מעט התלבטויות בנידון, ותחושת הלב שלו הכריעה לטובת הברק. הברק מטבעו מוביל אותי אל הזוהר הצפוני של איסלנד או להבדיל אל המפץ הגדול ולא אל
המרחב הגיאולוגי הקדום או ציורי המערות הדמיוניים הנובעים מתוך כתמי הקפה המגדלים. הקשר של עמי באמצעות הברק מוביל את מחשבותיי אל הקוסמוס ופחות אל הארצי. 
ישנן עוד סדרות בתערוכה  כמו זו העוסקת בבית. באוהל ובצריף. בתים ארעיים הנשטפים  בתוך התפרצות געשית אדומה וכואבת.
עמי מצלם- מצייר בהמון גוונים ושכבות. יצירתו מצועפת ומחוררת. אפשר לראות
מבעדה כמו דרך צעיפי תחרה ומשי שקופים את כל ההיסטוריה של עבודתו.
כאשר הסתכלתי ביצירתו נזכרתי בקוראי הקפה המגידים לנו באמצעותו את סיפור חיינו. עמי קורא בקפה בידי האמן שלו  את עתידנו ואת עברנו.
תערוכה ראויה לכל שוחר אומנות וצילום.

יובל דניאלי ‏16/09/2014

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה