הקורא בקפה

"למראית אין" תערוכת צילום של עמי ואלך  (משמר העמק), מוזיאון וילפריד ישראל , קיבוץ הזורע.
אוצרת התערוכה: שירה מלר – ימגוצ'י
הפקת צילומים: אופק צילומי אויר.
פתיחת התערוכה: יולי 2014

בית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע הוא מוזיאון קיבוצי וותיק לאמנות וידיעת המזרח. מבוסס על אוספיו של וילפריד ישראל. הבניין המסוגנן והמיוחד עוצב ותוכנן ע"י האדריכלים, אל מנספלד ומוניו גיתאי וינראוב. תחילת בנייתו בשנת  1948 וחנוכתו (שהתעכבה בעקבות מלחמת השחרור) התקיימה בשנת 1951. מזה שנים משכיל המוזיאון לשלב בתוכו גם אומנות ישראלית וקיבוצית עכשווית.
הפעם בחרה האוצרת שיר מלר – ימגוצ'י  בתבונה רבה להציג את תצלומיו- של עמי ואלך השכן מקיבוץ משמר העמק.  עמי ואלך בן הקיבוץ גדל על ברכי מסורת צילום רבת שנים בקיבוצו בו היו מראשיתו מספר צלמים איכותיים.
בפתיח לקטלוג הצנוע והמרשים שהפיקה האוצרת לרגל התערוכה היא כותבת:
" צילומיו של עמי ואלך, יליד משמר העמק לא הרחיקו מחצר ביתו וקיבוצו. דווקא במראות היומיומיים החולפים מול עיניו הוא מגלה עולם ומלואו.  הסביבה הקרובה מכילה את ההזדמנויות והאתגרים הנחוצים לו כצלם.  הצילום כמדיום מאפשר לנוע על הציר שבין עדות וייצוג של המציאות ברגע נתון לבין מבע אישי אומנותי המתנתק מזמן ומקום".  
ואכן, עמי ואלך הוא להטוטן, אמן ביכולתו לרתום את הקונקרטי אל ההפשטה ואל הדמיון הפרוע, העל סופי, עד איבוד היכולת לזהות את המקור, ומכאן האפשרות לעוף אל מחוזות הדמיון הסוריאליסטי אל הבלתי נודע והבלתי מוגבל מבחינת יכולת הפרשנות החזותית והקונצפטואלית.
מה רואים בתערוכה?
מקבץ של תצלומים מעובדים בטכניקה משוכללת שגורפת תשואות של התפעלות מהצופה . כאמור יוצא ואלך מהקונקרטי שהוא בחלק מהתצלומים כוס קפה מנייר, כתמי הקפה ואף זרימתו. כאשר הבטתי בתצלומיו ראיתי בהם זרימה של נחל חום -שחור בתוך ערוץ לבן, התרחשות גיאולוגית קדומה לצד ציורי מערות קדמוניים של חיות וסימנים מעולם פרה היסטורי ארכאי. ראיתי בהם כתמי בראשית מהיקום שנשארו מהמפץ הגדול. ראיתי בהם המון דברים מפעם מתקופות טרם היות האדם, לא ראיתי בהם כוס קפה לשתייה. הדמיון הארכאי שלי התחיל לפעול, וככל שהבטתי
יותר ויותר בתצלומים כך גדל והתעצם הדמיון והוביל אותי אל עולמות רחוקים וקסומים ללא פשר. לעתים חשתי כמדען המסתכל בעדשת המיקרוסקופ
ומגלה מבעדו את העולם הנסתר שלא נראה בעין רגילה. היצירות של ואלך מחייבות את הצופה  במסע של תגליות. ההתגלות הבלתי פוסקת היא כוחה של התערוכה.
היכולת להדביק ליצירתו דימויים מגוונים, לפרשן אותם במגוון של אסוציאציות, היא מתנה נהדרת למסתכל הדעתן.
עמי יוצר אצל המתבונן  תחושה חזקה של קילוף והתמוססות של חומר. התפרקות ונזילה של דבר שפעם היה מוצק ויציב.
ככלל זו תערוכה מופשטת, בשלל צבעים מבריקים וזוהרים. לדעתי הברק של פיתוח התצלומים במעבדת אופק בנתניה (שהיא מהטובות בארץ) מחלישות את העבודות. עמי מאמין שהברק מוסיף לאיכות התצלומים . היו לו לא מעט התלבטויות בנידון, ותחושת הלב שלו הכריעה לטובת הברק. הברק מטבעו מוביל אותי אל הזוהר הצפוני של איסלנד או להבדיל אל המפץ הגדול ולא אל
המרחב הגיאולוגי הקדום או ציורי המערות הדמיוניים הנובעים מתוך כתמי הקפה המגדלים. הקשר של עמי באמצעות הברק מוביל את מחשבותיי אל הקוסמוס ופחות אל הארצי. 
ישנן עוד סדרות בתערוכה  כמו זו העוסקת בבית. באוהל ובצריף. בתים ארעיים הנשטפים  בתוך התפרצות געשית אדומה וכואבת.
עמי מצלם- מצייר בהמון גוונים ושכבות. יצירתו מצועפת ומחוררת. אפשר לראות
מבעדה כמו דרך צעיפי תחרה ומשי שקופים את כל ההיסטוריה של עבודתו.
כאשר הסתכלתי ביצירתו נזכרתי בקוראי הקפה המגידים לנו באמצעותו את סיפור חיינו. עמי קורא בקפה בידי האמן שלו  את עתידנו ואת עברנו.
תערוכה ראויה לכל שוחר אומנות וצילום.

יובל דניאלי ‏16/09/2014