"מסע לאין קץ"

VIA  -  ציור פיסול מייצב.  צילה ליס (עין שמר)

תערוכה וקטלוג במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב  מאוחד.

אוצרת: רות שדמון.    

שמש חמימה של סוף ינואר. עם ישראל בדרכים לחזות בשפעת הפרחים

של כלניות אדומות וחרציות צהובות מבקש לנצל חלון מפתה של הזדמנויות. החלטתי גם אני להצטרף אל היוצאים למסע ברחבי ארצנו הקטנטונת . פעמי מכוונים אל נופים אחרים אל "מסע אחר", אל נופי יצירה ואומנות של האמנית  צילה ליס חברת קיבוץ עין שמר.

ירדתי במסעי אל עמק הירדן , אל אשדות יעקב מאוחד שם בלבו המוריק של הקיבוץ נמצא המוזיאון בו מציגה צילה ליס את תערוכתה. עם כניסתי לפתחה של התערוכה נמצאתי מתבונן במסע אחר. יצירתה של צילה ליס נמצאת בתנועה מתמדת, על גלגלים. היא פתחה בפני מסע יצירתי מרתק, ארוך ומתמשך של עשרות בשנים, מסע "לאין קץ".

התערוכה באוצרות מוקפדת של רות שדמון משרה על הנכנס בשעריה תחושה של מסע.  כולם נוסעים, מי ברגל ומי על גלגלים. מי דוחף ומסיע ומי נדחף ומוסע. מה פשר המסע הסיזיפי הזה שאין לו תכלית ואין לו סוף ?

בועות ודגלים

כדי להבין את יצירתה של צילה ליס יש לפצח ולפענח את הקודים המובילים שלה. זו תערוכה סימבולית, שכלתנית ומאוד אסטטית. בנויה בדקדקנות מקצועית שלא עושה הנחות "לחוסר מקצועיות". אין זו תערוכה של עצלנים. יש בה החשבה יתרה של ה"מאטיה" (עשיה בצרפתית). כל פרט ממרכיבי היצירות השונות בנוי ללא מקריות בכוונת מכוון.  הכול מדוד ומחושב מראש. צילה תגדיר מאוחר יותר בשיחה ביננו שחלק מהרעיונות שמופיעים בתערוכה הגיעו מתוך הבטן, בספונטניות, ללא ידיעה מושכלת. כאשר הם הגיעו הם טופלו ביד מיומנת של מקצוען. התבוננתי ברישומי הדיו שלה, בעיבוד החומר, בסבלנות הדרושה למימוש היצירות, וכולי התפעלות מכושר ההתמדה ומהחריצות הנדרשת למימושן.

דנה גילרמן בטקסט שכתבה לקטלוג כותבת פרשנות מעניינת על המסע ביצירותיה של ליס: " לעתים הדמות עצמה נראית כאילו היא פועלת מתוך כפייה, כמו במחנה עבודה; גוררת עגלה, נושאת מסע על גבה, נעה בתנועות מכניות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ללא הפסקה. הפעולה של הדמויות מעוררת אסוציאציה  של פס יצור, שכל משמעותו להמשיך וליצור. נדמה שהפסקת התנועה משמעה מוות והמשכה פירושו חיים – גם אם חיי סבל ועבדות (כמו סיזיפוס)".

מכלול התערוכה משרה תחושה של מקדש.  ספק מקדש פרעוני , ספק כנסיה שהשקט שורר בה, שקט טרם סערה אשר בו תבוא. מעניין להיווכח שהאמנית מתרחקת לכאורה ביצירתה מסממנים יהודיים ונעזרת ברמיזות של תרבויות אחרות (מצרית, נוצרית וכו'). למרות זאת בחירת הנושא של מצעד קולקטיבי אין סופי מזכיר לכולנו את נדודי עם ישראל הן בתקופת המקרא ויותר מכך בתקופת הפרעות והשואה באירופה (מסע הרכבות אל מחנות הריכוז והמוות, מצעד המוות, ואף השטת הנפטר על גבי סירה במסע אל החיים שלאחר

תהלוכה-02

המוות בתרבות המצרית).אני חש שיש במסעה של ליס גם מהמסע הפנימי שלה אל תוככי נפשה פנימה.
התערוכה בנויה מציור  על בדים רחבים (220X560 ס"מ) ציור שמן על בד. משורה של דמויות סטאטיות עומדות במסדר צבאי או בפעולת תנועה חינוכית. ממייצבים בהם מובלים ראשי אנשים לבנים שנוצקו מעיסת נייר על גבי עגלות אל הלא נודע.(1) ומרישומים עשויים בדיו וצבע, ממוסגרים עם זכוכית. צילה ליס מרבה לצייר דמויות גבריות חסרות זהות אישית. היא יצרה לעצמה "סטריאוטיפ" של דמות, לרוב נטולת ידיים. נכות מולדת ללא הסבר. בתוך עגלת ילדים שעשה לה אביה בילדותה היא הניחה דמות של תינוק נטול ידיים.  התינוק נולד, גדל, מתבגר ומת ללא ידיים.

הדמויות חסרות אנושיות, קרות ומנוכרות, דמויות מתות.  צועדות בסך לפי תרשים מובנה הנסתר מהעין. הן מזכירות לי יצירות מצריות קדמוניות. דמויות של בתי מקדש הבאות לספר לנו סיפור. יש בהם אזכור מציורי הקדמונים ומימי הביניים, ציורים שהם כתב, הוראת שעה, שתכליתם לתאר ולפאר ולהכין את העם לקראת הגזרות הבאות ורצון השליטים.  בסדרה של תמונות  מופיעה באובססיה בלתי נשלטת המילה   HELP. (2) האם חסרי הידיים זועקים לעזרה? האם זה קולה הרועם של האמנית?  מה נמצא על עגלות הנשיאה? מה סוחבת האמנית אל גורלה ?  ראשי אנשים, חפצים שונים, שרובם אינם אלא מכלים שונים שתפקידם לאגור מים, אוכל וזיכרונות (קומקומים, כערות, סירים, ואזות וכו') ציידה ליום סגריר. קיימת תחושה קשה שאנחנו מובלים אל אפוקליפסה עתידנית. 

המתבונן בפרטים המרכיבים את יצירתה של האמנית יגלה  את הסמל האולטימטיבי של הנצרות את הצלב.  הצלב שבשמו נרצח עמנו. הצלב שעליו נעקד ישו. הצלב שנהפך לסמל של מוות. הצלב עובר אף הוא שינוי צורה ונהפך לראוטר של מסוק, מסוק שאף הוא כלי מלחמה.

את התערוכה של צילה ליס צריכים לראות בבדידות, באינטימיות, בשקט

מסע בזמן שבור

וללא הפרעות והמולה. השקט הוא חלק מהתערוכה. הקירות הלבנים משרים תחושה של חגיגיות טכסית מלאת הוד והדר בדרך אל הנצח.

בהתבונני בתערוכה רשמתי לעצמי: "התערוכה מחושבת ומתוכננת כמעשה בריאה של אדריכל המוביל את הצופה אל משכן הנצח"

 צילה מגדירה את מוטיב יצירתה: "אני עוסקת בדמות האדם שכל חייו יש לו כמהה למסע מתוך כורח בלתי נשלט, מסע ללא תכלית. המסע הוא המהות" ממשיכה צילה ליס ומפרטת: "אני עוסקת בקשר בין המסע לדרך" החפצים שנושא האדם על גבו כמו את שק נדודיו בגלויות השונות לאורך השנים , הם חפצים המגנים עליו ושומרים על נפשו. הם מהווים עוגן של בטחון בחברה מתפוררת.

היצירות המוצגות בתערוכה נעשו לאורך 14 שנה (משנת 2000).אם יש לאמנות תפקיד חברתי מעבר הנאת העין , היא בהעלאת שאלות. תערוכתה של ליס מציבה בפני המתבונן מבול של שאלות. אין בהן  סימני קריאה. התערוכה מעוררת מחשבה, על תכלית קיומו של האדם. מחד היא תערוכה נקיה, מובנית, גראפית , מאידך היא בנויה על ערכים מושגיים שלעתים הם מופעלים ויוצאים מהכוח אל הפועל באופן לא מודע.

קשה להימלט מהתחושה שלמרות האוניברסאליות הניבטת מיצירתה, שורש יצירתה שתול עמוק בקיבוצה עין שמר. חוויות יסוד שעיצבו את האמנית לאורך שנותיה ניכרים היטב.   צילה ליס איננה חדשה בתחום. יש לה משמעת פנימית של יוצרת שאפשר רק להתקנא בה. תערוכתה של צילה ראויה לצפייה חוזרת . היא עוד נדבך חשוב של יוצרים בני קיבוץ מהדור השני שאחזו במכחול הציירים

 ובאמצעותו מתחו ביקורת לא פשוטה על ביתם הם.  

                                               ****

לוח הכתובות 

הקטלוג:

קטלוג (כריכה קשה, 118 עמ', עברי - אנגלי) - טקסט: דנה גילרמן. עיצוב והפקת הקטלוג: מגן חלוץ. צילומים: טל בדרק, וטל מנדה.

צילה ליס הפיקה קטלוג מושקע ומפואר לתערוכתה. היצירות מקבלות כיסוי נאות ומכובד.

לא כול יום מפיקים קטלוג אישי , לכן חסרה לי התייחסות מילולית אישית של האמנית על יצירתה ומניעיה. דבר שהיה בו כדי לסייע ולהבין טוב יותר את יצירתה ובכך אף להשביח את הקטלוג.

(1)   - מצמרר לכתוב על תערוכתה של ליס בהקשר אקטואלי של ראשים כרותים. בשנת 2000 יצרה האמנית סדרה של הדפסי רשת  בה נראים ראשים כרותים המוגשים כתפריט על גבי צלחת  כ"קורבן למולך".

(2)   – ליס משלבת ביצירתה תמליל של מושגים.  ביצירתה "לוח הכתובות" באים לידי ביטוי צירופי מילים המתייחסים לדרך באופן שלילי. לדוגמא: דרך חסומה, דרך ללא מוצא, דרך עקלקלה, דרך קשה וכו'. שילוב טקסט ביצירה הוא חלק מהשיח המושגי- אסתטי שמשלבת האמנית ביצירתה.

 ולהבין טוב יותר את יצירתה ובכך אף להשביח את הקטלוג.

יובל דניאלי – 1.2.15