דילוג לתוכן הראשי

חגים ומועדים לשמחה וצהלה...

לקראת פורים נזכרתי בשיר הילדים הפופולארי: "מדוע לא יחול פורים  פעמיים בשבוע". למה פעמיים, כי ילדים אוהבים להתחפש, להחליף זהויות, לחיות ולו לרגע את החלום.  ומה חלום גדול יותר מאשר פורים. אז באמת הורים יקרים, מדוע שלא תעשו לילדיכם יום, יום חג. התנאי כמובן שההורים לא כופים את החלום שלהם על ילדיהם. אני מכיר כאלה הנושאים עמהם חגי פורים טראומטיים בהם התחפושת כמעט והרגה את לובשה. ילדים רכים אנוסים ללבוש תחפושת מאוד "יצירתית" ובעלת השראה ומעוף מבית היוצר של ההורים. הפעוט המסכן אנוס ללכת בתוך קופסת קרטון עליה מצויר תא טלפון ציבורי ושני חורים קטנים לעיניים. הקופסא הולכת ומקפצת, עד שנמאס  ללובשה הקט, מורידה בזעם ונשאר בוכה ואומלל ללא תחפושת.
אחד מנכדי  הודיע חגיגית שהוא מתחפש השנה ל"קובייה הונגרית". אני מדמיין לעצמי כיצד קובייה הונגרית

בת שבע הולכת למסיבת  פורים ומתנועעת בקלילות ובגמישות....

אצלנו בבית כול יום פורים. נכדי (בעיקר נכדותיי) אוהבים להתחפש ולהציג. ארגז מלא תחפושות ספון בארון ומצפה לרגע בו יתפרץ יצר ההתחפשות וההצגה תתחיל. יש טקס מיוחד לנוהל זה. אנחנו הסבים נאלצים לשבות מכל מלאכה , לשבת מתוחים גב על הספה ולהיות קשובים ומרוכזים בנפלאות נכדותינו הקטנות. ההורים מנצלים שעת כושר זו ויוצאים למרפסת לקרוא עיתון ולשתות ספל קפה.  לקראת פסח נתפרו במיוחד בגדים לחד גדיא. תחפושת לגדי התמים, כובע וזנב לחתול ולכלב, כובע קרניים שחור לשור, וכובע לבן לטבח, ומלאך המוות התחפש לפייה טובה ורכת לבב. וכמובן צעיף כחול כמים ואחר אדום כאש וכך הלאה. אבל ריבונו של עולם, גם שאני מחביא את התחפושות עמוק, עמוק בארון, הן תמיד נמצאות. והרעש עד לב השמים.   יש ימים טובים יותר, כאשר התחפושת כוללת רק כובע, משקפי שמש ומקל של סבא.  אבל כאשר ההמולה בשיאה , מי יצילנו מהמהומה. לקראת פורים מתחיל המו"מ על טיב וסוג התחפושת. שלא לדבר על הסכום המוצא כדי לספק את פסגת התחפושות. מבצע לא פשוט.
בקיבוץ של פעם, התחפושות היו על "חשבון הבית". היה מחסן תחפושות עם אדם מיוחד שגויס לפרויקט כמה חודשים לפני פורים. רשימה נתלתה בבית ילדים וכל ילד היה חייב לרשום את התחפושת בעוד מועד כדי שיהיה זמן להכין אותה.  לא היו הפתעות. הכול תקתק כמו שעון.
ומה היום ?  תכניות הפעוטים והילדים בטלוויזיה מספקות את הרעיונות של היום. גיבורי על למיניהם נהיו לכוכבי על בתחפושות.

אבל מה אלין על נכדי הקטנים כאשר לנגד עיננו  מתרחש נשף מסכות פוליטי משובח של "הגדולים" המכניס בכיס הקטן את כול חגיגות פורים למיניהם.  הפוליטיקאים לובשים מסכות שבאמצעותם מתחזים לאחרים. ימין מתחזה לקצת  שמאל ושמאל שובר ימינה. כולם עוטים עור של נמר לקראת נשף המסכות  הממשי שאמור להתרחש בחודש אדר, קצת אחרי התאריך של שושן פורים.
הפוליטיקאים התקנאו בשיר הילדים שצוטט לעיל והחליטו על בחירות פעמיים בקדנציה רשמית. כי מי יכול להתחפש רק פעם בארבע שנים?

בחרתי לכבוד פורים לצקת הומור קל לתמליל , האמת, שהמציאות עגומה ועכורה. הרצון לתת לימים טרם בחירות אופי של קרנבל, מלא להטוטי יועצים ופירוטכניקה וקוסמות דיגיטאלית , שום דבר אין בו כדי לחפות על הבושה, על עוגמת הנפש על כך שהדמוקרטיה לא מומשה כמתחייב בחוק. אלה שבשם המשילות פורקים מעצמם כל אחריות של משילות , אלה שכבר שנים מנווטים את המדינה , כאילו אחרים אחראים למציאות הקשה. זה פורים האמיתי ! הקברניט מתחפש לאחרון המלחים. והעצוב בכל הסיטואציה המביכה הזו שרבים מדי מאמינים לנשף המסכות הזה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה