צילום אדריכלי – בעקבות תערוכתו של עמרי טלמור: "האדריכלות של מנחם באר"

תערוכת צילומי אדריכלות של עמרי טלמור באוצרות של מיכאל יעקובסון במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן (אשדות יעקב מאוחד). פתיחה: 26.9.2015 – נעילה: 14.12.2015

לצלם אדריכלות זו תורה בפני עצמה, לצלם אדריכלות לספר העוסק באדריכלות עד כמה וכמה, בהחלט משימה לא פשוטה. זו סוגה מיוחדת הדורשת התמחות והבנה באדריכלות שמטרתה למסור את רוח האדריכל והתקופה מכונסים באלבום או ספר שיש בו גם תמליל.
אוצר התערוכה, חוקר האדריכלות הישראלית הנשכחת  מיכאל יעקובסון ביקש בהצגת התערוכה להעלות אל קדמת התודעה הציבורית את יצירתו האדריכלית של מנחם באר, באמצעות תצלומיו של עמרי טלמור כפי שמופיעים בספר: "אבני דרך , אבני בניין" (עורכים: מוקי צור ויובל דניאלי מרץ- 2015  ).

נחשפתי לצילום אדריכלי מקצועי בכמות מרשימה בעבודתי בארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה, כאשר הגיעו אליו חומרי ארכיונו האישי של האדריכל שמואל מסטצ'קין. מצאתי שפע רב של צילומי ארכיטקטורה כאשר הבולטים ביניהם שייכים לשני צלמי אדריכלות שהתמחו בתחום: יצחק קלטר ופאול גרוס. צלמים אלה פעלו בשנות החמישים - שישים בשרות המחלקה הטכנית של הקבה"א ומה שאפיין אותם היא הדרמטיות של המבנים המצולמים בקונטרסטיות מודגשת בין אור לצל. פחות התמקדות בחומריות של המבנים יותר בהצגתם כפסל, אנדרטה אדריכלית המשאירה את העיקר ומנפה את השולי, אדריכלות נטו.  (רוב התצלומים נעדרים בני אדם. המבנה בודד במסגרת).
האדריכל חיליק ערד מקיבוץ סער היה גם צלם ("סטודיו סער") ואהב לצלם ולתעד את מבניו ולתת להם את הפרוש הנכון מיד ראשונה. חילק שלב את הנוף בתצלומי בתיו. ביקש להראות שהבית הוא חלק מהסביבה, שיש לו קבוצת התייחסות נוספת, הגן הקיבוצי. גם חיליק לא הרבה בתצלומי דמויות המשולבים באדריכלות. העץ והגן להבנתו של ערד מוסיפים את הרכות והאנושיות למבנה.  הדרתו של האדם מצילומי האדריכלות הקלאסית של המאה העשרים דורשת דיון נפרד ומעמיק, יחד עם זאת נציין שתופעה זו מעוגנת בתפישת הפונקציונליזם באדריכלות הבאה להראות את המבנה כמות שהוא ללא קישוטיות חיצונית. הדמות האנושית מטבעה מושכת תשומת לב ובכך עלולה לפגוע בנושא האדריכלי המרכזי שבצילום.
המשותף לצלמי האדריכלות הקיבוצית והאחרת שהם העדיפו לצלם בשחור – לבן ולא בצבע.
האדריכלות של מנחם באר היא ייחודית. הוא מראש בקש לשלב אומנות במבניו. הבנה זו שהאומנות היא חלק מהאדריכלות שלו מחייבת את הצלם לקחת זאת בחשבון בתצלומיו. זו החלטה  עקרונית הבאה לתת לבניין ערכי אסתטיקה נוספים שהם  לא פונקציונאליים, במקביל ביקש האדריכל שצילומי הספר יהיו בצבע.  

עמרי טלמור  נרתם למשימה בענווה אך בנחישות. הצילום בא לתאר את מה שהאדריכל רצה להביע. בממשק הזה בין האדריכל לצלם, בחיבור ובהבנה של הצלם את האדריכל ובנייניו מתרחשת כול העלילה הצילומית. בשונה מצלמי האדריכלות  שהוזכרו למעלה, מצלם עמרי טלמור בצבע ובכך משנה גישה. לא עוד קונטרסטיות היוצרת דרמטיות אלא צבעוניות שיש בה רכות בה הנוף הצבעוני העוטף את המבנה מספר לכולנו גם על סביבתו מבלי לגלוש לסוגה הפרסומית - פטריוטית  שמאפיינת את "אדריכלות" גלויות הברכה הקיבוציות לשנה טובה.
עמרי טלמור הוא חסיד הפשטות, והישירות שבצילום. מבקש לתת כבוד לבניינים, יחד עם זאת מכניס להם פרשנות אישית משלו. הביקור בקיבוצים כדי לתעד את בניניו של באר היו בשבילו מפגש ראשון עם החצר הקיבוצית. הרגיש עצמו כתייר המסייר במחוזות לא שלו.
 אדם קרוב לעצמו , לכן בחרתי להדגים דברי באמצעות המועדון לחבר ואולם המופעים הצמוד אליו שנבנה בקיבוצי – המעפיל (מנחם באר - 1966). בהמעפיל הייתה מסורת תרבותית רבת שנים. מרחבי התרבות נדדו מצריף חדר הקריאה, למרחב התרבות בחדר האוכל עד בניית המועדון לחבר. בהמעפיל לא שולבה באופן ישיר אומנות. אבל המבנה על גרם המדרגות הספיראליות הפנימיות כולו נושם אומנות. חלל המדרגות הן פסל ארכיטקטוני העומד בפני עצמו ולא זקוק לשום תמיכה יצירתית נוספת.
בית התרבות עומד ניצב לחדר האוכל  (מסטצ'קין – 1957) כאשר את שני המרכזים הציבוריים מחבר דשא גדול היוצר חצר פנימית ירוקה.
טלמור למד להכיר את מנחם באר (נפגש עם האדריכל לשיחת לימוד ארוכה של כמה שעות)  וגם את הסביבה בה ממוקם המועדון. הוא השכיל לתת למועדון נוכחות רכה ומזמינה למרות גודלו וחומרי הבטון החשוף ממנו הוא בנוי (הסגנון "הברוטליסטי") . מיקם אותו בקומפוזיציה קלאסית , השכיל לשלב פעוטים בתצלום על הדשא בקדמת המועדון מבלי לפגוע באדריכלות של הבית. הפעוטים מייצגים לדבריו את המשכיות המקום...  הקומפוזיציה של הצילום לקוחה מתולדות האומנות,
 מציוריו של סזאן בהם העצים בקדמת התמונה יוצרים מסגרת עם פרספקטיבה שבתוכה עומד המועדון במלא תפארתו.

עמרי טלמור לא הסתפק בצילום חיצוני של המועדון אלא נכנס אל
קרביו
את המדרגות צילם כמי שמצלם אובייקט אומנותי פיסולי.  יש בו את הדרמטיות והתנועה המתבקשת של המדרגות הלולייניות, יחד עם חומרי האדריכלות; בלטות הגרניט בצבע אפור ירוק מיוחד קיר אבני השמוט על גווניו יוצר הרמוניה שלמה של ריתמוס צבעוני. ביניהם מצפון מקובעת דלת זכוכית גדולה המזמינה את האור להיכנס בין כותלי הבית ומנגד קיר עץ פשוט, לכאורה תיאור של מה שנראה. למעשה זה צילום המביא במינימום מקסימום אינפורמציה ברוחו של האדריכל.
כך גם הקומה העליונה אליה עולים מחדר המדרגות אל קיר הבנוי ממסגרות עץ שבתוכם זכוכית מבעדה אפשר להשקיף על הדשא הגדול ולראות פיסת נוי קיבוצי.  עמרי טלמור הצליח להביא מבעד לקיר הזכוכית את האינפורמציה הירוקה הרכה והמצועפת המקיימת דיאלוג עם פנים המועדון. לטעמי אחד מהצילומים המוצלחים והמרשימים של הצלם הוא פנים אולם המופעים שמתחת למועדון. אולם ריק מאדם. כיסאות עץ פשוטים של פעם, במה שחורה הטומנת בתוכה  את סוד המופע העתידי...
יש בצילום הזה הכול; חגיגיות של טרם מופע. האורות דולקים ומנצנצים ככוכבים במרום. קומפוזיציה צילומית מאוזנת המעבירה תחושה של התרוממות רוח ערב המופע. שני צדי קירות האולם צבועים בצבע ירוק בהיר המשתלבים  עם צבעי החום של העץ.  הצילום כולו נושם קסם של התרחשות תרבותית.
         לא עוד "פיל לבן" העומד שומם  ובטל אלא אולם חי ופעיל. בתערוכה    
         מופיע צילום נוסף של המועדון, מהבמה אל האולם אל שורות הכיסאות.    
         שני הצילומים בצוותא מספרים בהצלחה רבה את סיפורו של אולם
         המופעים. 

תמונה אחת מיוחדת המופיעה בספר  על מנחם באר (אבני דרך, אבני בניין – מרץ 2015) אהבתי במיוחד. צילום אולם חדר האוכל של געתון שהפך לאולם הבית של להקת המחול הקיבוצית בניהולו האומנותי של הכוראוגרף רמי באר. התמונה מתארת חזרה של להקת המחול. בתוך האולם המעוטר ביצירותיו הקבועות של האמן שמואל כץ, חשים אנו בתנועה מתמדת של ריקוד מבלי יכולת לזהות את הרוקדים. כאילו צל  צבעוני חולף המופיע ונעלם. המתבונן בתצלום מרגיש בחושיו את הרוקדים, את הצבע, והריתמוס. מה שמעביר לנו הצלם היא העובדה שהריקוד הוא זמני בר חלוף ואילו הבית על קירותיו - נצחי.  טלמור פירש בצורה מעניינת את הפונקציה החדשה של המקום. להבנתו חשובה התנועה עצמה, יותר מאשר זהותם של הרקדנים. נוצר דיאלוג  מרתק בין החולף לנצחי. הרצפה שמטבעה היא קשוחה ואטומה קולטת לתוכה את השתקפות האור מחלונות הזכוכית הגדולים. נוצרת אווריריות ואווירה מיוחדת המוסיפים לתחושת ההתרחשות המיוחדת של המקום. 
        בפנינו תצלומי אדריכלות משובחים המשלבים כתב יד אישי של צלם    
        ברוח יצירתו האדריכלית של מנחם באר.
             
     הערות:
מיכאל יעקובסון אוצר התערוכה (יליד 1979 תל אביב) . הוא אדריכל , גיאוגרף, עיתונאי, סופר ואוצר תערוכות אדריכלות ואמנות. זו התערוכה השלישית שהוא אוצר במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב. עובד במשרד אדריכלים בתל אביב . זוכה פרס רכטר לאדריכל צעיר. כותב את הבלוג "חלון אחורי" ועיתונאי באתר האדריכלות xnet.
עמרי טלמור צלם התערוכה (יליד 1980 בת ים). כאשר השתחרר עמרי טלמור (35) מצה"ל בגיל 27 לאחר שלוש שנות קבע ביקש שינוי בחייו ומצא אותו מאחורי עדשת המצלמה.  למד צילום במכללת הדסה בירושלים במגמת "תקשורת צילומית" וסיים אותה בהצטיינות. בלימודיו הושפע מאסכולת "הטופוגראפיים החדשים"  שפעלה בארה"ב . לטענתו הוא מצלם מתוך "מרמור". באמצעות הצילום הוא מרכך את אי שביעות הרצון שלו מהמתרחש בסביבתו הקרובה והרחוקה. העבודה על האדריכלות של מנחם באר היא תערוכתו המוזיאלית הראשונה. "אני אוהב לצלם נוף בנוי" אומר טלמור.  "באמצעות צילום אדריכלות אני מנסה להגיד דבר מה על החברה אותה היא מייצגת. כיום חי עמרי טלמור ב"רעות" ומייחל לעוד פרויקטים מעניינים נוספים.
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן - אשדות יעקב (מאוחד). אוצרת ראשית רות שדמון. 

לאחרונה הציג המוזיאון כמה תערוכות של אדריכלות באוצרות של מיכאל יעקובסון. טוב היה עושה המוזיאון אם היה מקדיש מקום של קבע לתערוכות אדריכלות ובכך מייצב אותו כמוזיאון שיש לו פינה ייחודית לאדריכלות בנוף המוזיאלי הישראלי.