דילוג לתוכן הראשי

"שמחת המעשה" - תערוכת מגזרות נייר של אראלה הורוביץ

"מוזיאון למורשת החלוציות" – יד טבנקין.
אוצרת התערוכה: דליה פרץ - קינן .

הוזמנתי לערב פתיחת תערוכת מגזרות הנייר של אראלה הורוביץ ז"ל, אמנית ומאיירת ספרים  מקיבוץ נתיב הל"ה שמתקיימת "במוזיאון החלוציות" ביד טבנקין. עם רב של שוחרי תרבות ואמנות, חבריה של אראלה מדור הפלמ"ח ואלה שהיו עמה בראשית הדרך, כיבדו את יצירתה וזכרה ובאו לפתיחה.  את הערב הנחה ד"ר  מוטי זעירא , שלאחרונה הופיע ספרו על אראלה:  "פועם ונפעם" (1). מוטי זעירא  היה מידידיה של אראלה וחבר קיבוצה במשך 18 שנים. הערב נוהל בטוב טעם, כאשר שולבו בו משירי ארץ ישראל ודור הפלמ"ח. פוצ'ו סיפר , בהומור וחן מיוחד כיצד עודדה אותו אראלה לפרסם את הספר "חבורה שכזו" למרות הקשיים שעמדו בדרכו כסופר צעיר.
אראלה "הטבחית" וחברי נתיב הל"ה
את אישיותה המיוחדת של אראלה היטב לתאר  מוטי זעירא בדברים שכתב על גב עטיפת הספר: "אראלה הורוביץ , פלמ"חניקית, ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, הייתה מאיירת ספרי ילדים מחוננת שציוריה – המזוהים כל כך עם   ארץ-ישראל  - עיטרו את ספריהם של פוצ'ו, דבורה עומר, תקווה שריג, אוריאל אופק, נירה הראל ורבים נוספים. בה בעת הייתה גם טבחית, יורדת ים, עורכת עלון, מזכירת קיבוץ, סופרת, מגישה בחדר אוכל, חברת נפש לזאטוטי הקיבוץ ולמייסדיו, עיתונאית, כותבת מערכונים. אישה הנהנית מעיתון "לאשה", משירי אלתרמן, מסלט חצילים ומציור של ון גוך באותה מידה של חיוניות ותאוות חיים".
תערוכתה של אראלה הורוביץ היא הזדמנות טובה לדון בכמה סוגיות שעל קו התפר של בין לבין.  בין שחור ללבן. בין קישוטיות ו"אומנות עממית"  לאמנות נטו. בין אילוסטרציה לספרים  לבין אילוסטרציה של החיים עצמם. בין קריקטורה המפריזה בפרופורציות לבין רישום קלאסי. אפשר להתייחס למרכיב העמלנות שביצירתה. לווירטואוזיות הטכנית. המרתק בתערוכה הזו הוא הצורך להתמודד עם השאלות הנעות בין התחומים. בין המשותף למפריד  בסוגות השונות של האמנות.  להרהור במהות האמנות יש מקום נכבד בתערוכה, זו גם חלק מייחודה וכוחה .
מראה הקיבוץ עד הפריט האחרון
אראלה פעלה מתוך ביתה – נתיב הל"ה למען אנשי קיבוצה. היא לא פזלה אל עולמות רחוקים ואוניברסליים. היא יצרה מתוך חלקת ביתה, מתוך האווירה וההתרחשות המקומית. מבחינה זו היא שייכת לאותם אמנים שביתם הוא מבצרם. בשפה של היום היינו אומרים שאראלה הנה אומנית קהילתית.  "אראלה הגדירה את  קיבוצה כ"עמק במידות אנוש" , וכך גם יצירתה , במידת אנוש. אראלה אוהבת אדם, אוהבת אנשים . אהבה זו מורגשת בכל נימי יצירתה. יצירתה של אראלה מחייכת אל המסתכל  בהומור דקיק ורוגע.  כאשר נדרשת ביקורת היא רכה ולא מתלהמת. יצירתה נותנת מקום של כבוד "למלח הארץ", לאנשי המעשה של הדור שהקים את המדינה (כפות ידיים ורגליים גדולות) ונשא אותה על כפיים. הקיבוץ הוא לעתים סיר לחץ חברתי. שיחת הקיבוץ מהווה פלטפורמה אמוציונאלית בה נחתכים לעתים גורלות . 
אראלה ביצירתה מנטרלת את קשיי החיים ומוסיפה להם מתיקות ויכולת חיים. למרות שיצירתה שבערוכה נעדרת צבעוניות, היא מוסיפה צבע לאפרוריות חיי היום יום... "עוזרת לחברים לעבור ימים קשים".

חדר האוכל
"אלוהים נמדד בפרטים הקטנים" אומר הפתגם.  יצירתה מורכבת ממצבור של פרטים קטנים  המרכיבים את השלם. חצר הקיבוץ המתוארת באחד ממגזרותיה, היא מלאכת מחשבת שבנויה מאין סוף של פרטים המחייבים "התבוננות פעילה" ביצירה. ריבוי הפרטים והאינפורמציה התיעודית באים לחפות על העדר צבע ומשיכות מכחול אקספרסיביות.  בהיסטוריה האומנותית היהודית והחלוצית יש מקום של כבוד למגזרות הנייר. לרוב היו אלה יצירות הבאות לשרת רעיון. להעביר מסר אידיאולוגי – חברתי. כאשר גוזר מאיר גור אריה את מגזרות הנייר שלו לספר "החלוצים" בהוצאת "בני בצלאל" (1925) הוא מעביר מסר ברור של הצנע לכת גם באמצעות חומרי היצירה.  כך גם אראלה; בבחירת מגזרות הנייר כסוגה מרכזית ביצירתה הגראפית  היא משדרת למתבוננים בה צניעות, חסכוניות והסתפקות במועט, מבלי לפגוע באיכות. מגזרות הנייר הם סוגה השייכת ל"אומנות ענייה", לדלות החומר. הם חלק ממציאות בה על היוצר להסתפק במועט.
מי בעד? אסיפת חברים
היצירות של אראלה הן קישוטיות, דקורטיביות, מושכות את העין ובאות לשרת את אנשי הקיבוץ. הדמויות, הנופים, והסיטואציות הקיבוציות. מכלול יצירתה מקיימת דיאלוג תמידי עם קהל המתבוננים.  יצירתה מדברת בקולות וכדברי מוטי זעירא גם מדיפה ריחות. היטב הגדירה זאת דליה קינן אוצרת התערוכה: "מבטיחה לכם שאם תצמידו את אוזנכם לקיר לבטח תשמעו את קולו של סדרן הרכב בוויכוח עם חבר כעסן. תשמעו את סדרן העבודה בוויכוח קולני על חוסר בעובדים. תשמעו את רכזת החינוך מתלוננת על העומס במערכת ובחוסר בכוח אדם. את מזכיר הקהילה ממשיך בוויכוח מהאסיפה מליל אמש ועוד קולות רבים ומגוונים שמחים וצוהלים של ילדים מתרוצצים בחצר".
את מגזרות הנייר חתכה אראלה בסכין גילוח פשוט, חד בשני קצותיו, כדי להשיג את הגמישות הטכנית הנדרשת לביצוע מגזרותיה.
תערוכתה של אראלה  מלאת געגועים לקיבוץ של פעם, על קשייו ויתרונותיו. היא מעלה באמצעות יצירתה אל קדמת הבמה את מקשטי הקיבוץ במובן החיובי ביותר .
את התערוכה אצרה בתבונת בחירה טובה, האוצרת דליה קינן .
את התערוכה מלווה קטלוג צנוע שעטיפתו בנויה ממגזרות נייר (2).
תערוכה מומלצת.
הערות:
(1)    הספר: "פועם ונפעם"  מאת מוטי זעירא.  הוצאת כרמל. 238 עמ'. עורך: דניאל אביאל.
(2)  -  קטלוג התערוכה:
         עיצוב וגרפיקה: קינן מעין
         אוצרות וטקסט: קינן –פרץ דליה
עריכה לשונית :יעקב סתר , יונה פריטל.
תצלומים של הגזירות: חגי אייזנברג
הפקה ודפוס: ג'רפיקה ירושלים, גרפית ירושלים.
מועדון לחבר - עד הסגריה האחרונה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה