דילוג לתוכן הראשי

פעם ראשונה - יד שניה

שינוי אורחות החיים בקיבוץ הביא עמו תנופה של יזמות ויצירתיות עסקית. לפתע "הקיבוצניקים השמרנים" שהסתפקו במקצועות המסורתיים של הקיבוץ הקלאסי גילו יכולות עסקיים חבויים ונסתרים שהודחקו לאורך שנים רבות. היצירתיות  פורצת תמיד כאשר נפרצות מסגרות ונפתחות דלתות. הקיבוצניקים היו ידועים בעבר כמצטיינים במקצועות שאפשרו להם לצאת מהקופסא הארגונית והאידיאולוגיה הקיבוצית (פוליטיקה, ספורט, צבא, אומנות ויצירה). יוצא לי להסתובב בקיבוצים ולראות בפריחתם של יזמויות "קטנות ושובבות". לעתים אלו ממש יזמויות משפחתיות ; מבתי קפה, ואפיית עוגות, דרך קייטרינגים למיניהם, מדריכי טיולים בארץ בחו"ל, תפירה ביתית, סדנאות יצירה ואומנות, עד הפעלת חוגי משחק ושעשוע, מרכזי ספורט, וחוגים שונים במרווח תחומים רחב. אין קץ לרעיונות ולאפשרויות. למעשה "השמים הם הגבול"... התנאי שהיזמויות של העסקים הקטנים האלו יעמדו בקריטריונים שהקיבוץ החליט עליהם. אישית אני רואה ברכה במקום עבודה המשלב עניין אישי ויצירתי עם תמורה כלכלית הולמת, קל וחומר שהעסקים הקטנים והמטריפים האלה משתלבים בתוך הקהילה, במרחב הקיבוצי. הם נהפכו כבר לחלק מהנוף, מתרבות הצריכה והאסתטיקה המקומית.

רשימה זו מפגישה אותנו עם תופעה קיבוצית ייחודית - חנות יד שניה.
מזה זמן אני ער להופעתם של  "חנויות  יד שניה" במרחב הקיבוצי.  עוד עסק מצליח ומרתק שנפתח בחצרו של קיבוץ. יש פרדוקס מעניין בהופעת חנות יד שניה בקיבוץ. החנות הזו היא כאמור תוצאה של שינוי והפרטה קיבוצית, חלק מהקיבוץ המתחדש. תחילתן  של חנויות יד שנייה קיבוציות במכירת  חפצים וכלים ישנים ונוסטלגיים מהקיבוץ הישן. החדש הקיבוצי נותן אכסניה לישן. סוג של וינטז' קיבוצי בו ממחזרים חפצים וכלים מתקופת הקיבוץ הראשונה. חפצי הקיבוץ של פעם נהפכו ללהיט עכשווי רב ערך. הם נושאים עמם לא רק זיכרונות ילדות אלא גם התכנות כלכלית המאפשרת התפרנסות.  הגדילו לעשות בפיתוח סוג כזה של עסק הזוג לילי ועוזי שמש מקיבוץ מזרע. הם לא הסתפקו בממצאים מהקיבוץ של פעם אלא הרחיקו אל מעבר לים אל צרפת ובלגיה.
ניצלתי שבת קיצית חמימה של חודש פברואר הפתעתי את ידידי לילי ועוזי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבקר בחנות  "פעם שניה"(שמה של החנות, שהיא חנות לעתיקות, ריהוט וחפצי נוי ) שבקיבוץ מזרע. החנות הגדולה היא למעשה מתחם בגודל של 300 מ"ר שוכנת בצמוד למוזיאון "מזרע הקטנה" שהוא כשלעצמו פנינה היסטורית קיבוצית שנוהלה במשך שנים ע"י פיני שיבולי, יזם ואוצר זיכרונות הקיבוץ בזכות עצמו. את האזור המיוחד הזה עוטפים שלושה מגדלים היסטוריים מראשית הקיבוץ. ברקע לול התרנגולות המיתולוגי שבנה מסטצ'קין ונקרא בפי העם : "הועד הפועל של התרנגולות", בשל דמיונו לבית ההסתדרות בת"א. סביבת חנות  "פעם שניה" עטופה כולה בנוסטאלגיה של מזרע. הנגרייה של פעם, חדר הקירור , האורווה והרפת שהיו למוזיאון. וכמובן הצלליות של טושק אמרנט שנשכחו בעליית הגג למשך שישים שנה והיום מוצגים אחר כבוד בתערוכה מיוחדת ומכובדת.
מה שקלטה עיני במבט חטוף בחנות הוא הטון האקלקטי השולט בה. אין אג'נדה מובהקת של סגנון או סוג של ממצאים. הכול שפיט ומקובל בתנאי שיש לו ביקוש פוטנציאלי. צבעוניות מגוונת שהיא חגיגה לעיניים. חפצים וכלים שונים מכל הסוגים והגדלים בהתאם לטעמה של משפחת שמש. כלי אוכל ומטבח בשלל צבעים. צלחות מקושטות. מכונות תפירה וכלי מוסיקה. ראשי אייל הקורא מפוחלצים, לצד עגלות תינוקות מסוגננות. רקמות של גובלנים מאירופה לצד כיסאות דמשקאים מהמזרח. עולם ומלואו הטובל בכל טוב. אני הולך בינות לחדרים הדחוסים בחפצים , עיני שלא נלאות מלראות ולהתרשם מרצדות מחפץ לחפץ, מפריט לפריט. אני מדמה לעצמי כנמצא בשוק  יום ראשון ברחוב צרפתי ומגלה להנאתי  עולם אירופאי תרבותי קסום. 

מה פתאום חנות לחפצי וינטז' מאירופה ?
לשאלתי משיבים הזוג שמש: "חזרנו משליחות השוה"צ בצרפת בשנת 2007. בשליחות נחשפנו "לתרבות השווקים", המאוד מקובלת בצרפת". במקביל לעיסוקים ותפקידים בקיבוץ, ביקשנו לממש את אהבתנו לחפצים ישנים בתוככי הקיבוץ פנימה ולהקים בו  חנות יד שניה. הקיבוץ העמיד לרשותנו את מבנה הרפת הישנה, האורווה ואסם התבואה. הפעילות התקיימה במסגרת עסקית רגילה כענף קיבוצי שיתופי לכל דבר.  בתחילת הדרך היו חברי הקיבוץ מביאים חפצים שזמנם עבר.  היה מוזר להיווכח שלעתים הם "נרכשו" מחדש על ידי בני משפחות המפקידים".  עם ההפרטה במזרע עבר הענף לרשות הזוג שמש שמפעיל אותו כעסק לכל דבר . הדחף להקמת החנות בא מתוך אהבתה של לילי לאמנות, ולאופי היזמי של עוזי. לילי מעידה על עצמה: "מאז  ומעולם הייתה לי אהבה לחפצים ישנים. ראיתי בהם בעיקר את הפן העיצובי ולא דווקא האספני. לכן לא קשה עלי הפרידה מהחפצים, גם אם יש בהם יופי וחן מיוחד".

כיצד נאספים החפצים ?
"פעמים בשנה אנחנו נוסעים לצרפת ובלגיה למשך שבועיים ורוכשים בשווקים הנמצאים בכפרים חפצים ופריטים המעניינים אותנו. איננו עובדים עם סוכני משנה. כל הפריטים נבחרים על ידנו אחד לאחד".  הטעם השולט בקניה הוא של לילי, מעיד עוזי בחיוך...
כאשר סיפרו לי הזוג שמש כיצד הם נוסעים ברכב בדרכים צדדיות בין הכפרים של צרפת ובלגיה ומחפשים בשווקים פריטים לרכישה נזכרת בתוכנית האהובה עלי מערוץ ההיסטוריה: "ענתיקות על הדרך" המתעדת מציאות דומה בארה"ב.  "אנחנו רוכשים פריטים ישנים שלמוכרים הם מיותרים ולרוכשים הם עולם ומלואו" .

כיצד מנהלים חנות שכזו בסביבה קיבוצית?
הדבר לא קל. חנות "פעם שניה" דורשת נוכחות והשקעה אין סופית. "זו חנות מהגדולות בארץ", אומר עוזי בגאווה. "החנות היא הביזנס והחיים שלנו. היופי של החנות זו הרב גוניות שבה, אין בה שני מוצרים שווים. החנות מתחדשת כל הזמן, בכל ביקור אפשר למצוא דבר מה חדש" מסכם עוזי את הנושא.

יש איזה פריט מיוחד שקשתה עליכם הפרדה ממנו?
לאחר הרהור קל הם  מספרים על תנור אפיה מאמיל מרשים וכבד במשקלו ובגודלו, בצבע בננה צהוב מסוף המאה ה – 19; תנור שעובד על פחמים,. התנור נרכש  בצרפת.  לאחר לבטי משקל הוא הובא לארץ במכולה.  אהבנו את התנור היפהפה הזה וקשתה עלינו מכירתו. לא עמדנו בפני עקשנותם של זוג קיבוצניקים שהתאהבו בתנור והגיעו כמה פעמים לחנות, לא וויתרו  עד שלבסוף הוא נרכש על ידם ונדד אל ביתם הצפוני.
בדרכי חזרה  הביתה הרהרתי  על פשר הערגה הזו בימנו אלה לחפצים וכלים ישנים מיד שניה. ענתיקות בשפת היום-יום.   לי נדמה שהעולם הדיגיטאלי – וירטואלי , וטכנולוגיית ההי - טק הכובשת אותנו במהירות האור, יוצרת מסך וריחוק  בין הבריות, ובין הדורות. נוצרת קרירות מנוכרת


לעתים גם בבית המשפחתי -אינטימי.   באמצעות חפצי הבית של פעם יש מהנחמה, מהחום והאינטימיות שאנחנו כה זקוקים להם כאוויר לנשימה...  הזוכה הגדולה מרכישת פרטי וינטז' היא נפשו של הרוכש. . 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה