דילוג לתוכן הראשי

הרהורי ארכיונאי מתעד

יש קסם רב בתיעודם וארגונם של ארכיונים אישיים. רובם שייכים  לאישים שמאחוריהם עשייה ברוכה וחשובה, לעתים אף במישור הלאומי. אני חש כמי שחודר אל "קודש הקודשים" ונוגע בפרטי, באינטימי, ובציבורי של אלה שצפונות פועלם הופקדו למשמרת בארכיון לרוב לאחר פטירתם.  אנחנו הארכיונאים מצווים על כן בדיסקרטיות מרבית, ביושרה ארכיונאית של כבוד לאישיותם ופועלם של אותם אישים. כארכיונאי סקרן מטבעי, אני פולש לעתים אל מה שמושך את ליבי ומופתע כל פעם מחדש לגלות דברים שלא היו ידועים לי על דמות כזו או אחרת. לעתים אני חש כבן משפחה, שותף לחוויות אישיות – משפחתיות , לצפונות לב , אפילו למכתבים אישיים מאוד שנשמרו לאורך שנים. בפלישה שלי לאינטימי ביותר קיימת מוזרות. אני נוצר את האינפורמציה עמוק בליבי מתוך מחויבות למקצוע בו בחרתי לעסוק בעשרים השנים האחרונות.  לעתים אני מרגיש כ"מגלה עולם". כנוסע לעולמות עלומים ומגלה אוצרות יקרים מפז. כאשר אני נוגע בחומרים של אישיות שהכרתי בחיי והייתה עבורי "אורים ותומים", דמות מנהיגה או יוצרת , הרגש כפול. דמות שבחייה ראיתי אותה מעל במות ציבור, מעל מסכי הטלוויזיה, או שמעתי את קולה ברדיו, דמות שקראתי את כתביה וספריה, כזו שתמונתה התנוססה מעל דפי העיתונות, לפתע אני נגיש אליה ללא צורך בתווך, באמצעות הארכיון האישי שלה.  אני חש כעובר במנהרת הזמן, ככזה ששר ההיסטוריה צועד עמי לאורך עבודתי הארכיונאית. מהרהר ומתפעל כיצד חולפים הימים גם אם המנגינה נשארת. כאשר אני עובר על חומרי הארכיון האישיים אני נוגע גם בביוגרפיה הפרטית שלי. חלקם אחראים לעיצוב דמותי. בעזרתם למדתי לחוש את איכותה של מילה כתובה, את יופיו של קו וכתם.  רגישות לתו או לשיר יפה. הם היו חלק מחיי. יש ואני חש עצב על דמות שמעשיה היו גדולים כמו החיים עצמם והנה היא איננה עוד, שוכנת קבע בבית עלמין ומעליה מצבת אבן.  לעתים אני נחשף לחולשות של מנהיג, לימי הקטנות שלו, כאחד האדם. 
ביושבי ליד שולחן העבודה, ערימת מכתבים מימיני, אני פותח את המעטפות, מיישר ומגהץ בידי את המכתבים המקופלים, כדי שישמרו על ישרותם, אני יודע שמסמכים אלה הם המראה של מציאות חיינו. אולי פעם בעוד עשר – עשרים שנה, דור אחר של ארכיונאים יפתח גם את סודות חיי.

יובל דניאלי – יוני 2016


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה