צבע משותף – אומנות פלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי


הכותרת "צבע משותף" מדברת בעד עצמה. היא מתייחסת לאומנות הפלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי וביתר מובהקות לקישוטי החג. בראשיתה הייתה זו יצירה הבאה ללוות את חיי היום יום מעל גבי לוח המודעות בצד קישוט ואיור בימי חג ומועד. לנגד עיני עומדות כדוגמא הקריקטורות של אליעזר הלבני (לוזר בפי חבריו) שבשנות העשרים תלה על קירות צריף חדר האוכל בבית אלפא איורים הומוריסטיים של חבריו מהקיבוץ בתלבושת פרוסית מצוחצחת עטורת מדליות . לוזר לא היסס להביע דעתו על חבר זה או אחר במרחב הציבורי המובהק ביותר בעת ההיא כמו צריף חדר הוכל.
קריקטורות: אלעזר (לוזר) הלבני שנות העשרים
דרכו של חבר קיבוץ שרצה להיות גם אמן לא הייתה סוגה בשושנים בתקופה הראשונה לחייו בקיבוץ. היצירה האומנותית  בצד היישומי שלה נתפשה ע"י רבים כמותרות. הקיבוץ בראשית דרכו היה עני, דל בחומר וקצר בכוח אדם. כל חבר נדרש למאמץ משותף לטובת בניית הקיבוץ, ובכללם אלה שנשאו בליבם את "להט היצירה".

לגיטימציה ליצירה במרחב הציבורי
לאורך זמן קשה לבלום את רוח היצירה. אפשר לתעל אותה ולכוונה לאפיקים קונסטרוקטיביים המועילים לכלל. אפיק לגיטימי כזה נמצא ביצירה לטובת המרחב הקיבוצי הציבורי. הנהגות התנועות הקיבוציות  ואף הקיבוץ עצמו הבינו את "הערך המוסף", החברתי – אידיאולוגי" הגלום ביצירה, ואת ההשלכות החברתיות שיכולות להיות מחסימת אפשרויות לביטוי אומנותי.

פשרה אומנותית
לאחר שניתנה לגיטימציה ממסדית לקישוטי חגים מצא היוצר הקיבוצי את נוסחת הפשרה האפשרית : יוצרים למען הכלל, לטובת הקולקטיב כדי שיישאר זמן ומשאבים גם ליצירה האישית שאין מאחוריה מחויבות חברתית וקיבוצית ישירה. האמן המקומי השכיל לשלב את הציבורי עם הפרטי.
ציור של ליאו רוט נוסח שגאל , קיבוצניק עם כובע טמבל ופרה על הקרקע 

המכחול עם הטוריה
יצירה למען החברה פרושה הענות מרצון ומדעת למטלות האיור והקישוט הנדרשות לרגל אירועים, חגים ומועדים. לקישוט היה גוון אידיאולוגי מובהק, מבחינה זו שהוא שיקף בין היתר השקפת עולם. היה אם הופיעה גם אלילת המזל והאמן המקומי בעל הכישרון שקישט וצייר בבית פנימה  נקרא לדגל התנועתי למשימות איור ועיטור תנועתיות ומפלגתיות בהתאם לנדרש על חשבון מכסת פעילים. לדוגמא: אחת הכרזות הראשונות שעיצב האמן יוחנן סימון בארץ התייחסה לתערוכה השלישית של ארגון אמני הקבה"א שהתקיימה במרחביה בשנת 1938. סימון נקרא לעיצוב הכרזה  הישר מחפירת גומות להשקיה סביב עצי הפרדס בגן שמואל. הכרזה מתארת חבר קיבוץ המניף כלפי מעלה מכחול בידו בתנועה מציירת  ועל כתפו נושא טוריה. "במכחול ובטוריה"  כך אפשר לנסח את הנראה בכרזה.
יש לציין שאמנים רבים האמינו בלב שלם שפעילותם האומנותית בשרות הקיבוץ והתנועה תורמת לגיבוש השקפת עולם קיבוצית – סוציאליסטית ולוקחת חלק  בעיצוב מרקם החיים התרבותי הקיבוצי.
כרזת  הטורייה והמכחול של יוחנן סימון 

לרגל התערוכה השלישית של אמני הקבה"א – מרחביה 1938.
השפעת הריאליזם החברתי.
קישוטי החג בתקופה הראשונה נשאו לרוב אופי פיגורטיבי מובן וברור בהשפעת הריאליזם החברתי הסובייטי והדרום אמריקאי. . היצירה במרחב הציבורי ביטאה לרוב הסכמה רחבה. אומנות  ברורה  המובנת לציבור רחב של חברים. לקישוט היה גוון אידיאולוגי מובהק , מבחינה זו שהוא שיקף בין היתר השקפת עולם.

ציור קיר בבית הספר המקצועי בשריד של הנער – אלכס לוי בן - ה15 משער העמקים -
שנות החמישים המוקדמות בהשפעת הסגנון המקסיקני
ההכרה של הקיבוץ ביכולות האומנותיים של חבריו ותרומתו לטובת התרבות הפנים קיבוצית אפשרה להם בהסכמת הקיבוץ לצאת להשתלמויות בארץ ואף בחו"ל. בירת ההשתלמויות הייתה פריס, בה למדו בעידוד שולחיהם אומנות מונומנטאלית שבאה לשרת את הכלל. (ציורי קיר, הדפסים, תפאורות וכו'). כאשר חזרו שמואל כץ ושרגא ווייל מלימודי אומנות בפריס בשנת 1954 הם לימדו את אמני הקיבוצים כיצד מציירים על קירות חדר האוכל של עין המפרץ אומנות ציבורית בטכניקת הפרסקו. מעבר הרצון להוסיף צבע לחיי הקיבוץ , עמד עוד רצון חברתי אוניברסאלי- להוציא את האומנות מהמוזיאונים ובתי העשירים ולהנגיש אותה לציבור הרחב באמצעות המרחב הציבורי.
שרגא ווייל ושמואל כץ מלמדים ציור קיר בעין המפרץ – 1954

האמן הקיבוצי – ככולבויניק.
שמוליק כץ מגעתון הוא דוגמא מצוינת לאמן "הכולבויניק"  ששלח ידו ברבות מהטכניקות האומנותיות כדי לתת תשובה אומנותית איכותית לצרכים הרבים והמגוונים שצפו ועלו מעת לעת במרחב הציבורי שביקשו מענה במרחב הציבורי. בשיחות שהיו לי עם לא מעט אמנים חברי קיבוץ שהרבו לקשט ולאייר למען הכלל, נתקלתי בערוב ימיהם  בחרטה על שהם לא התפנו מספיק לצייר לעצמם, ואת שאהבה נפשם והקדישו יתר זמן לאומנות מוזמנת. 
האמן הקיבוצי היה למעשה "כולבויניק" שצייר ואייר גם וגם. הוא נטל חלק אומנותי במגוון רחב ביותר של מופעים.  הוא היה למעצב הגדול של המרחב הציבורי.

חג החגים היה פסח.
עיצוב חדר האוכל לליל הסדר היה פרויקט עתיר במטרים וחומרי אומנות . לשם הכנת הקישוט לסדר פסח נדרשו ימים כלילות מהיוצר הקיבוצי. לרגל הפקת הספר  "יוצאים בחודש האביב" שיצא לאור בשנת 2004 ראיינתי אנשי אומנות שהיה להם חלק בקישוט חג הפסח. לדבריהם פסח היה החג האולטימטיבי הקיבוצי בו רוכזו בצוותא כל משאלות הלב והנפש התרבותיים. פסח היה לחג רב תחומי מבחינה אומנותית – תרבותית בו לציירי וקשטי הקיבוצים היה חלק נכבד.
אני נזכר בשיחה טלפונית שקיימתי עם האמן ליאו רוט מאפיקים זמן קצר לפני פטירתו, בו הוא סיפר לי כיצד עשרות מטרים של קישוטי פסח שהוא יצר באפיקים נשרפו ביחד עם צריף הסטודיו שלו עת היה בהשתלמות בפריס. חמישים שנה ויותר לאחר אותה שריפה הוא דיבר על הקישוטים שנשרפו בצער וכאב כאילו היו יצירת מופת העומדת בזכות עצמה. אמנים כדוגמת ליאו רוט התייחסו במלא הרצינות אל קישוטי החג.  הקישוט היה לפרויקט, כאשר דוגמאות העבר של אמני הרנסנס לנגד עיניהם...
תכני הקישוטים תארו לעתים את סיפור יציאת מצרים אך גם את מאורעות אירועי השעה. היו אלה קישוטים אקטואליים בדיוק כמו הגדת פסח קיבוצית (קישוטי החג של טושק אמרנט, כדוגמא.
קישוט לפסח של אמרנט על חלונות חדר האוכל במזרע
גידי קייך מכפר גלעדי נזכר כיצד גשם זלעפות חדר בשנת 1945 אל אולם סדר הפסח שבנייתו לא הסתיימה וכל קישוטי החג שלו, עליהם טרח ימים כלילות  נרטבו ואף חלקם טבעו במי הגשמים,  כנאמר :  "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
עיצוב חג הפסח נשמר בקיבוצים רבים מדור לדור. קיימת מסורת  של קישוטים הנשמרים לשנה הבאה וחס וחלילה שיפגעו במסורת זו:  מסופר שבעין חרוד ניסו פעם "הצעירים" של שנות החמישים  לשנות את אופי הקישוט המסורתי ולהכניס תוכן עיצובי חדש. הורידו את אחד הקישוטים המיתולוגיים של חיים אתר. קמה זעקה גדולה בקיבוץ והקישוט שהוסר הוחזר אל מקומו הטבעי.
האיור של אתר שהורד והוחזר. יודאיקה וגעגוע
אופקים חדשים בקישוט
בשנות השישים  ואילך מתחילים לנשוב רוחות חדשות  בקרב אמני הקיבוצים ובעיקר אצל אמני הדור השני. לקבוצת "אופקים חדשים" (שתערוכה רטרוספקטיבית שלה מתקיימת בימים אלה במשכן לאמנות בעין חרוד ) הייתה השפעה מרכזית על השינוי בסגנון הציור והקישוט במרחב הציבורי. אמנים רבים התחילו לשלב ביצירתם הקישוטית הקיבוצית, סגנונות ואלמנטים מופשטים, סימבוליים וקונסטרוקטיביסטיים שהיו מנוגדים לאופיו של הציור החברתי הפיגורטיבי.


בית הקבה"א – כמשל
בסוף שנות השישים מוקם בת"א בית תנועת הקבה"א (בתכנונו של שמואל מסטצ'קין). ב7 קומות הבית כמו בכניסה אליו ובחזיתו שולבו יצירות אומנות ארכיטקטוניות שנעשו במיוחד ע"י מיטב אמני התנועה בעת ההיא. באמצעות היצירות ששולבו בבית אפשר לראות את השינוי הגדול שחל בגישה האומנותית במרחב הציבורי. אמנים שהיו אמונים בשנות החמישים על הריאליזם החברתי – סוציאליסטי שינו את  סגנון אומנותם ונפתחו אף הם אל רוחות הזמן של המודרניזם האומנותי.
קיר קרמי, של משה סעידי באולם האודיטוריום של בית הקבה"א - 1968
במציאות העכשווית אין יותר זיקה אידיאולוגית לקישוטי החג. הקישוט הוא פרי פרשנותו הבלעדית של היוצר עם או בלי שיח מקדים עם צוותי החגים.
כרזת פסח של ירימיהו בן צבי מרמת יוחנן

קישוט במרחב הביטחוני
מרחב חדש לאומנות ציבורית התווסף אל המציאות הקיבוצית הביטחונית , בעיקר בעמק הירדן,  הוא מרחב המקלטים. שער הגולן בו היו כמה אומנים בשנות השישים שתרמו מכישרונם האומנותי לעיצוב חזיתות המקלטים , בעיקר בעבודות קרמיקה ותבליטי בטון. האומנות באה למתן את ימי הפחד והחרדות לצקת אופטימיות בלבבות הילדים וציבור החברים.  
פסיפס של חיים ברגל על בית הילדים בשער הגולן – 1971

לסיכום: מקורות קישוטי החג
המקורות המרכזיים שהזינו את יצירת הקישוט הקיבוצי :
1 – היצירה הישראלית לדורותיה ובעיקר זו המתחברת אל שורשי המקרא (כנעניות) ולממצאים הארכיאולוגיים בא"י.
2 – האומנות היהודית הגלותית, המסורתית שצמחה באירופה (יודאיקה) ועיקרה הייתה קישוטית דקורטיבית, בצד השפעת אסכולת פריז היהודית המודרנית מראשית המאה העשרים.
3 – הריאליזם החברתי האידיאולוגי והמהפכני בהשפעת ברה"מ והציור המונומנטאלי הדרום אמריקני.

קישוטי החג מלאו תפקיד מרכזי בגיבוש התשתית האידיאולוגית הקיבוצית באמצעים אומנותיים. הנרטיב הציוני – חלוצי כיכב כמוטיב חוזר ברבים מקישוטי החג. בצד האידיאולוגיה היה לקישוט תפקיד בבניית עיצוב החג והמועד הקיבוצי, ובהוספת צבע לאפרוריות  שגרת החיים. ככלל מבנים שונים ומגוונים במרחב הציבורי ממגדל המים דרך המקלחת הציבורית, עד המרפאה וכניסה למפעל התעשייתי  שמשו מצע לציורי קיר, תבליטי קרמיקה וקישוט משלל חומרים ובמגוון טכניקות; הקיבוץ ככלל היה ועודנו סדנת אומנות אחת גדולה. לא נגענו ברשימה זו בכל נושא ההנצחה, שהוא פרק בפני עצמו ודורש עיון נפרד. 


ציור קיר בגבעת חביבה (1949) שנעשה בקורס אומנים של הקיבוץ הארצי בהדרכת יוחנן סימון.
לימים כוסה מחצית הציור בטייח על ידי הצבעי המזדמן...