דילוג לתוכן הראשי

בונים את ישראל

בעקבות יצירתו של האמן ראוף אבו – פנה  "בונים את ישראל"  בתערוכה משותפת  "בנוגע לכיבוש – 50 ח'מסין"  המוצגת בגלריית השלום במרכז האומנות המשותף בגבעת-חביבה.
אוצרת : ענת לידרור.

אני משתדל לעקוב אחר דרך מנהיגותו השקטה של ראוף, כאשר הוא משוחח עם תלמידיו הצעירים השותפים לפרויקט הצילום "בעיניים אחרות".  את הפרויקט מלווה ראוף  (עם שותפתו לפרויקט, תמר שליט אבני )  כבר  17 שנה מאז הקמתו. מדובר בפרויקט משותף של נערים יהודים וערביים (מכיתות י"א) מהסביבה הקרובה לגבעת – חביבה שבאמצעות  המצלמה מנסים לבנות מערכת של יחסים וקשרים ולטעת אמון וקרבה בעזרת האומנות והיצירה.  ראוף מעיד שלאורך שנת הפעילות של הקבוצה המשותפת מתקיים בתוכה  שינוי עמדות ושבירת סטיגמות.  לשאלתי על המוטו החינוכי שלו בפרויקט הוא משיב: " אני רוצה שתלמידי , יהודים וערבים ישמרו על הזהות הלאומית שלהם תוך כדי הקשבה הדדית". ראוף הוא בראש וראשונה מחנך. איש המאמין בחינוך, הרואה בו דרך חיים.  נפגשנו כאשר ביקשתי ממנו להיות שותף עם חוג תלמידיו לפרויקט אומנותי משלי בחצר המרכז לאומנויות בגבעה. ראוף מתרגם את דברי לערבית כאשר אני מסביר לתלמידיו דוברי הערבית את מטרת הפרויקט האומנותי והמשימה העומדת בפניהם: מציאת שיח צבר  בשטח גבעת חביבה וקטיפת חלקים ממנו לשם שתילתם ביצירה הנושאת את השם: "פיגומי שותפות". על התלמידים הוטל לחתוך את שיחי הצבר ובו זמנית לצלם את הפעולה. ראוף מדריך את הצעירים כיצד לחתוך את עלי הצבר מבלי להיפגע. הקבוצה חוזרת עם שללה . דמדומי אור אחרון לפני בוא הערב זוכים לעוד צילום. המשימה בוצעה. צילום נוסף של שיחי הצבר כיצד הם נשתלים בתוך חביות פלסטיק כחולות בוצע כבר לאור זרקורים. מחר יעלו אותם אל פסגת הפיגומים קרוב לגג המבנה. את פיגומי הבניין שהיו בסיס ליצירה מצאתי באתרי בניין ובמחסנים משומשים, כאשר עקבות בטון, מסמרים חלודים , ופיסות רשת ברזל תקועים עליהם. סימן שיש אחריהם כבר היסטוריה של בנייה שתמכו בעברם בתים בבנייתם.   עברו כמה חודשים. הצברים השתולים גדלו, הצמיחו פירות, גילו סימני קליטה חיוביים.  עם ידידי ראוף אנחנו מתבוננים מעלה בסיפוק כיצד הצמיחו שיחי הצבר כנפיים בגובה השמיים.


בגלריית השלום בגבעת חביבה , מוצגת בימים אלה  תערוכה של אמנים פלשתינאיים ויהודים תושבי המדינה, לציון חמישים שנות  כיבוש (מלחמת ששת הימים). אני מסתובב בין היצירות. מתבוננן בהן בתשומת לב. חלקן קשות, מבטאות מציאות מורכבת, עגומה ומתסכלת. האוצרת ענת לידרור בקשה מהאמנים לעבוד בצמדים. ליצור יצירה תוך דיאלוג בין שניים. את עיני משכה יצירה מיוחדת השייכת לסוגה של "וידיאו ארט". על צג הטלוויזיה מוקרנת היצירה "בונים את ישראל" באופן מוחשי ותיעודי (דוקומנטרי) המתארת פועלי בניין חסרי זהות אישית (ראשם לא נכלל בצילום). מה שאנחנו רואים הן רגליים המקפצות בתוך הבטון  הרך והטובעני רגע לפני התקשותו. אנחנו צופים בזהות קולקטיבית שקל לזהותה; פועלים פלשתינאים מהשטחים שהגיעו לעבוד במדינת ישראל כדי לבנות את ישראל. הפעולה הקולנועית מתארת את פועלי הבניין מהדקים את מסת הבטון והמלט הנשפך דרך שרוול ממכונת הבטון הגדולה.  ככל שהם קופצים ומנסים להדק את הבטון הרך , כך הם שוקעים יותר ויותר בבוץ האפור עד ברכיהם.  קפיצת פועלי הבניין בתוך הבטון כמו אומרת: רק לא לטבוע בבוץ הבטון והמלט.
"התכוונתי להראות את הריקוד הפנימי באמצעות הרגליים, באמצעות הפעולה, לא דרך הפנים. הפנים יכולים להטעות אני מחפש את האמת שיצוקה בבטון.  הרוטיניות של פעולת עובדי הבניין מהשטחים נהפכה כבר לשגרה. אנחנו עוברים על יד הפועלים ולא סופרים אותם. אנחנו רואים ולא רואים. רציתי שהמתבונן ביצירה ישאל שאלות דרך הפעולה של עובדי הבניין הפלשתינאיים".
בצד ימין על פיסת נייר קטנה לצד צג היצירה נכתב שם האמן : ראוף  אבו – פנה מכפר קרע.
תערוכת נושא טעון כמו חמישים שנות כיבוש , יכולה בקלות ליפול לפלקטיות ושטחיות. לא פשוט לבטא ולנסח בשלוש דקות של  צילום וידיאו, תחושות של מציאות  שמכילות בתוכן כמה אמיתות ברזל שהן תוצאת הכיבוש הישראלי בשטחים לאורך חמישים שנה.  אין מציאות אבסורדית וקשה יותר בה הנכבשים בונים לכובשים את בתיהם, מציאות שעלולה להטביע לתוכה את כולנו.  יצירתו של ראוף  אין לה התחלה ואין לה סוף היא קטע קצר של מציאות. כמו כל יצירה טובה היא רבת פנים ואסוציאציות.  היא איננה קוראת למהפכה, למרד, לאינתיפאדה היא באופן הצנוע, המינימליסטי , התיעודי הנכון, מציבה בפני כולנו מראה גדולה וכואבת.  השותפה של ראוף ליצירה היא שותפתו להנחיית הפרויקט בעיניים אחרות, תמר שליט אבני. תמר מציגה פן אחר ושונה של מציאות (אף הוא בווידיאו), את לשכת הגיוס בתל השומר.  את הצעירים והצעירות שסיימו את לימודיהם  ובמקום לצאת למסע הגדול בחו"ל שלאחר הלימודים הם נפרדים ממשפחותיהם (חלקם בריקוד וחלקם בדמע) והולכים אל הלא נודע  במדי צבא.
שני מסכי הווידיאו המוצבים זה ליד זה הם המראה האמתית של מדינת ישראל. לא נופי תעמולה של לשכת התיירות אלא מציאות של חיים.


הערות:
אין ברשימה זו ביקורת אומנותית  - מקצועית על התערוכה החשובה הזו.      23 האמנים המשתתפים בה מכבדים אותה הן בעצם נוכחותם האומנותית והן ברמתם המקצועית. הרשימה ממוקדת הפעם באישיותו ויצירתו של ראוף.


על ראוף אבו – פנה
צלם, אמן ומורה. בוגר המדרשה לאמנות ברמת השרון. תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי בית ברל. מורה לאמנות ותקשורת במשך 30 שנה במשרד החינוך. השתתף בתערוכות יחיד וקבוצתיות. מוביל את פרויקט בעניים אחרות  לבני נוער בגבעת חביבה בשיתוף עם תמר אבני שליט. יוזם ומקים אתר החדשות האזורי של ואדי ערה בערבית: "בוקג'ה". נולד וגר בכפר קרע.
"צילום ואמנות בעיני הם שפה שנמצאת מעבר לכל הגבולות והתבניות. אני קורא לזה 'מסגור'. הכוח להשיג טוב עבור ילדינו , נמצא במרחבים שלא ממסגרים כל דבר, בשבילי צילום הוא כזה."


יובל דניאלי – יוני 2017

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה