דילוג לתוכן הראשי

הארכיון מבקר בתערוכה

"גורם אנושי"  תערוכת צילום : בועז טל, רלי אברהמי, פבל וולברג, תמיר קרתא. בגלריית "זוזו" בעמק חפר (פארק תעשיות עמק חפר רח' גשר העץ 46)
אוצר: יוסי וסיד .
נעילה: 3.3.18.
בפארק התעשייה בעמק חפר פועלת מזה חודשים מספר גלריה לאמנות. מיזם אומנותי-תרבותי אזורי יפה ביוזמתה הברוכה של תמי סואץ (בית ינאי) אמנית – צלמת בזכות עצמה, שבחרה למקם את חלל התצוגה מעל המפעל המשפחתי "צ.ל.ע" המייבא ציוד לעבודות עפר. כאוצרים גויסו לפרויקט התרבותי  יוסי וסיד (המעפיל) ורותם ריטוב (ת"א). השם שנבחר לגלריה "זו זו"  מכיל בתוכו את מהות קיומה של הגלריה מדגיש האוצר יוסי וסיד.  "זו גלריה להנעה תרבותית". רצון להציב במרכזו הירוק והאוטנטי של העמק גלריה שתציג אומנות במיטבה ותגרום לתושבי האזור לנוע ולזוז אל הגלריה ואל הנראות התרבותית -אומנותית. בצמוד לתערוכות מתקיים שיח-גלריה עם האומנים והאוצרים שמוסיף עוד תובנות וידע להעצמת החוויה האומנותית.

"גורם אנושי" – תערוכה שהיא חוויה ארכיונית
בימים אלה מתקיימת בגלריה תערוכת צילום "גורם אנושי" של ארבעה צלמים – אמנים: תמיר קרתא (בן עין החורש החי בברוקלין) פבל וולברג, רלי אברהמי, ובועז טל ז"ל. יוסי וסיד שאצר את התערוכה הנוכחית מוסיף פרטים על התערוכה: "גורם אנושי" היא תערוכת צילום המפגישה ארבעה אמנים שלכל אחד מהם אור ושפה ייחודית משלו. יחד עם זאת, הם חולקים תחושת זמן ומקום שמדגישה את מרכזיות האדם ואת תנודותיו בין כאב ותקווה".
עובדי הארכיון התנועתי בגבעת-חביבה החליטו במרוכז לבקר בתערוכה כחלק מהשייכות האזורית של רבים מעובדיו. הייתי ביניהם והופתעתי להיווכח שיצירותיהם של ארבעת האמנים מתכתבות בדרכן עם חומרים ארכיוניים. הצלם פאול וולברג בחר להדגיש שצילומיו מודפסים עלך נייר ארכיוני.  ואכן, בביקור התקיים חיבור
שהוא מעבר לחוויה האמנותית הטהורה, היה בו גם חיבור רעיוני של ארכיונאים מקצועיים המביטים ביצירות גם בזווית מקצועית זו.  

תמיר קרתא בן הקיבוץ שמזה שלושים שנה חי ויוצר בברוקלין, עוקב אחר מצולמיו (לרוב דמות בודדת)  מאחור כבלש מתעד. המצולם לא מודע למצלם. הדמויות האנונימיות מטושטשות, חסרות זהות, מנוכרות לסביבתם. טכניקת הצילום חשובה להבנת המסר. קרתא מצלם במצלמת טלפון פשוטה ובתהליך היצירה הוא משכפל בתזוזה עשרות תצלומים ממוחשבים , כך שמתקבלת יצירה רב שכבתית שהדבר הברור ביותר בה היא הפרספקטיבה. האמירה של קרתא פשוטה: כל אחד יכול להיות צלם. המצלמה נגישה. הוא מוריד את הילת המקצוע אל ההמונים אל האדם הפשוט שמחד הוא רודף אחר תצלומיו ומאידך הוא גם נרדף.  דמויותיו המצולמות מאחור של קרתא הולכות אל נקודת המגוז אל הלא נודע. התמונות עשירות בצבעוניות שהן ניגוד לפשטות הקומפוזיציה. סימני השאלה שיצירתו של קרתא מציבה מפני הצופה הישראלי נשארת לא פתורה. קרתא הוא הצבעוני והיוצא דופן  לטעמי, באשר הוא לא היה בעברו צלם מקצועי, הוא בא מהעיצוב הגרפי הממוחשב.
בועז טל ז"ל אמן צילום שהאמנות הייתה בשבילו דרך חיים, מתעד את משפחתו בצילומי ערום מבוימים שמבחינות רבות הם הזיכרון התיעודי האקטיבי של משפחתו שחלקה (אשתו ובתו הקטנה ) אף היא לא עמנו יותר. בועז טל מצלם בשחור לבן בתאורה תיאטרלית המוסיפה דרמטיות לסצנות שהוא בחר להראות בעזרת
משפחתו. סצנות הלקוחות מהמיתולוגיה הנוצרית וההיסטורית. האדם המיוסר בצבת החיים , האבל על מות לצד אור התקווה. אלה גם אלה חברו יחדיו. למרות הנושאים הכאובים והפצועים שהוא מעלה בתצלומיו, נשמרת בהם אינטימיות אופטימית משהו, שיוצרת אהדה,  ובדיעבד אף צער רב .
רלי אברהמי – היא צלמת מתעדת מקצועית. "היא מביימת רגעים אנושיים שיוצרים אתנחתא מהיומיום" (מדברי האוצר). בצילומי צבע ברורים וחדים היא  נוגעת באישים ידועים מתחומים שונים ונותנת כרקע דמויות מלוות , כביכול משניות שבצילומיה של רלי נהפכים למרכז. באשר חוסר ההיכרות עמהן יוצר עניין לחקירה. הנשיא פרס מונצח יושב בפתח מכוניתו המהודרת והמצוחצחת ביום פרידתו מהתפקיד. בצד עומדים כשומרי ראש אלמוניים, נהגיו. האמנית נותנת מקום לאלה שתומכים מאחור באישים הידועים לכול. בסדרה אחרת העוסקת בטיול שורשים עם אמה הקשישה בהולנד אפשר לחוש את הערגה אל מחוזות הילדות של האם השבה לארץ הולדתה.

פבל וולברג הוא אמן, שליח עיתונות באזורי מלחמה המוצא את הסכנה גם בסביבתו הקרובה. האמן בוחר לתעד סצנות דרמטיות קשות, הרות סכנה וגורל, הדי מלחמות ותוצאותיהן. פבל וולברג בוחר  להדפיס את תמונותיו בפורמט מאורך, פנורמי היוצר תחושה של שדה התרחשות רחב ואין סופי. הפשטות והישירות של צילומיו (לרוב שחור, לבן) מעצימים את ההתרחשות.  תמונה אחת  דרמטית המתארת מאבק בין
פלשתינאיים לחיילי מג"ב כאשר מהשמיים נופלים באלכסון תימרות עשן לאורך התמונה. אני נזכרתי בפרשת יתרו, במעמד הדרמטי המקראי...   את התמונה מיקם האוצר בהגיון רב בסביבה של חדר משפחה בורגני עם ספה ושטיח ובגובה העיניים של היושב בה, כמו מתבונן בצג מכשיר הטלוויזיה הביתי. העמדה זו לקחה את היצירה אל גבולות המייצב-מיצג הסביבתי. הצלם נוכח נעדר בתצלומיו. הוא לא מביים את תמונותיו הוא בוחר להיות במקום הנכון ובזמן המתאים  כדי ללכוד את הרגע המבוקש. תמונה נוספת משלו, צבעונית , מתארת עשרות שבויים (פלשתינאיים, שבויים, פליטים , וכו'...) חסומי עיניים בפלנלית צהלית, יושבים דחוסים וצפופים חסרי אונים בתוך ארגז משאית, כאשר הצופה חש בעוצמה את תחושת הפחד והבלתי ידוע העומד בפניהם וחש בעצמו כאילו הוא היה על אותה משאית.
בשיחה של האוצר עם צוות הארכיון הוא סיפר על הקשר האישי שלו לאמנים ועל תהליך הבחירה של היצירות. בכל תערוכה לוקח האוצר משהו ממנו. בתערוכה זו מעורבותו של יוסי וסיד מורגשת רגשית ואמנותית. 

תערוכה מאתגרת , חשובה ומיוחדת בנוף הפסטוראלי של עמק – חפר.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה