דילוג לתוכן הראשי

אבד לי רע

עם  מותו של המשורר עלי אלון.

אלי עלון, 1935 - 2018
"שנינו נולדנו באותו אזור, ואנו חיים בו, על פרדסיו ושדרות ברושיו.  שנינו בני קיבוץ ושנינו נושאים בלבנו את אותו מטען אישי ורואים את העולם דרך אותם משקפיים - דבר המקרב אותנו באופן אישי ואמנותי. נוצרה ביננו שותפות מידית, כמו שניים המנגנים את אותה המנגינה , באותו סולם, בשני כלים או מדיומים שונים" , כך היטיב לבטא עלי אלון את טיב הקשרים שנרקמו ביננו לאורך השנים.

ההודעה על פטירתו של עלי תפסה אותי לא מוכן, למרות שידעתי על מחלתו. כאשר מגיעה הבשורה הקשה היא כואבת וחודרת לנשמה. עצב עמוק ופספוס, מהולים בייחד. עצב על רע ואדם שהייה לי כתובת זמינה תמיד להתחלק עמה בספקות היקום. אדם - שלמרות ראייתו המפוכחת והכואבת את המציאות השאיר תמיד פס לבן של תקווה.                פספוס על מה שעלי המשורר, הבעל, האב והסב היה לו עוד להוסיף ולתת לעולם השירה הישראלי והקיבוצי ולמשפחתו האוהבת.

רבות פעלנו בייחד. ספר משותף (רקוויאם לברוש) , טור אמנותי – פוליטי ב"חותם" (בקווים מקבילים), והרבה שיחות נפש במחוזות היצירה אחד אצל רעהו. תמיד אזכור את אותה הליכה אינטימית וחברית של שנינו לפני שלושים שנה, על שביל החול שלאורך הפרדס בואכה בית העלמין. עלי שלף אולר מכיס מכנסיו, קטף מעץ התפוז שמוטי כתום נאה מראה. בטקסיות מלווה בהסבר מדופלם קלף ספירלה מדודה, כך שלא תישבר קליפת התפוז, בחיתוך אחד שלם... "זו ממש אומנות לקלף כך תפוז" אני מעיר לעלי. הוא מפלח את התפוז ומושיט לי פלח אחד עסיס וטעים. הסתיו כבר באוויר, קרירות טופחת על פנינו. עם פלחי התפוז שבפה היינו דנים בגורל הברושים שנעקרו.

ברושים

מילים ירוקות

דקות צוואר

מתפילה

נשמות עולות לעולה

בבקעה ובהר

כשאני מסתכל בהם

עולה בי אהבה נוראה

לארץ השכולה הזאת

שככה בוכה.

(עלי אלון, מתוך "רקוויאם לברוש)


יובל דניאלי. 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה