דילוג לתוכן הראשי

אמנות השימור

מראשיתה היצירה האומנותית הפלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי נושאת עמה מסר אומנותי ואידיאולוגי.  אמנים רבים ראו במרחב הציבורי חלק ממהות היותם אמנים חברי קיבוץ. האמן הקיבוצי איננו מתבצר במגדל שן  אומנותי אישי אלא מקיים דיאלוג פתוח ומפרה , עם הקהילה בה הוא חיי (כך היה בשנים עברו).  אמנים רבים ראו במרחב הציבורי לא רק הזדמנות לקבל שטח, קיר , חומרים וזמן , אלא ראו ביצירה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הקיבוצית של ערבות הדדית בין החברה הקיבוצית ליוצריה (בכל התחומים). חלק מהחוזה  המתגבש בין היוצר  לקיבוצו.  ארגון האמנים הקיבוצי עודד שיח זה בין האמן לקיבוצו ותנועתו. הדבר בא לידי ביטוי ברשימות ומאמרים של מנהיגי התנועה מעל גבי כתבי עת ובכנסי הארגון.  בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים נשלחו אמנים חברי קיבוץ ללמוד אומנות בחו"ל בעזרת ארגון אמני התנועה. הם למדו בעיקר אומנות מונומנטלית (ציורי קיר – פרסקו, פסיפסים וויטראז'ים וכו') ואת טכניקת ההדפסים שניתן להפיק ממנה אומנות להמונים בזול. שילוב זה לא היה סתמי הוא נשא עמו מסר רעיוני שקיבל חיזוקים מציורי הקיר המקסיקניים (המורליים) שנושא דברם בקיבוץ הארצי היה יוחנן סימון (גן שמואל). כבר בשנות הארבעים מתקיימים סמינרים מטעם ארגון האמנים בנושא  ציורי הקיר במרחב המשותף.  הרעיון שאין קיבוץ ללא יצירה עצמית הנובעת מתוכו ומבטאת אותו היה מוטו מרכזי בהוויה התרבותית הפנים קיבוצית.  משנות השישים מקבל המרחב הציבורי תנופה אומנותית משמעותית כאשר מבני ציבור מתרוממים בקיבוצים (חדרי אוכל. אולמות תרבות ומועדונים לחבר, מגרשי ספורט וכו') ומתבקשת עשייה אומנותית של קבע. לא ברת חלוף אלא כזו המשתלבת עם האדריכלות כחלק בלתי נפרד ממנה.

הקיר של שושנה
הזדמנו שכזו נפלה לידיה של האמנית שושנה לב מקיבוץ נחשון, בראשית שנות השישים. המעניין והשונה מקיבוצים רבים אחרים שההצעה לעצב קיר אומנותי הייתה מכוונת לקיר של בית בשיכון הוותיקים הראשון של הקיבוץ. לא על קיר חדר אוכל או היכל מפואר אלא על מבנה שהוא שיא הפונקציונאליות והפשטות. מבנה מגורים של חברים הפונה אל פני ההולכים בשביל.
שושנה מספרת בערגה וגעגועים על יחסי החברות שהיו בין האמנים ברחבי הקבה"א. על מפגשים והעברת ידע בין תחומי. היא נזכרת כיצד הפסל רודא ריילינגר (הזורע) לימד אותה את רזי  פיסול הקיר, כמו כיצד מעצבים תפאורת במה להצגות.  מצוידת בידע והרבה שאפתנות יוצרת שושנה לב תבליט מבטון על קיר שיכון הוותיקים.  התבליט מסתיים בעזרת אנשי הבניין , לשביעות רצונה ורצון חברי הקיבוץ. הקיר, הוא כאמור תבליט בטון מסוגנן שמה שבולט בו הוא מכלול היצירה ורוחה השואפת לגבהים ולא בהכרח מרכיביה. שושנה יצרה תבליט בטון מסוגנן, סימבולי חצי מופשט ברוח המודרניזם שיש בו אזכורים של דמות אשה הצופה לעבר עתידה, ידי ילד  המורמות למעלה לתפילה ועזרה. צמחיה נטולת עלים טרם לבלוב,  ציפורים מעופפות במרחב, ועקבות לוחות הבניין שנחרטו בבטון מחברות בין הצורות. הקומפוזיציה משאירה חללים היוצרים מתח תמידי בין היש והריק, בין המרוכז למינימליסטי. מתקיימת התרחשות מרתקת בין מרכיבי היצירה השואפת לחבר בין עבר לעתיד. זו יצירה כדברי שושנה לב שלא זקוקה למילים כדי לחוש אותה. למרות שהיא לא מבוצעת בסגנון הריאליסטי הקלאסי היא התקבלה באהדה והבנה בין חברי נחשון. לא פחות חשוב מכך  שושנה לב האמנית הייתה מרוצה מהתוצאה.  ליצירה פן נוסף ולא פחות מרתק, נוצרת דרמטיות משתנה תלת ממדית  בעקבות תנודת השמש והטלי הצל הנובעים מכך. העבודה נעשית לפרקים נפחית וחומרית יותר, זה כשלעצמו מוסיף עניין (תבליט הקיר נוצק בגודל של 3X2.5 מ').
הזמן עובר ושיכון הוותיקים הראשון עומד בפני שינויים דרמטיים. מבנה המגורים מחייב הרחבה , והרחבה מחייבת הריסת הקיר. שושנה לב, שהיא אמנית וותיקה, מוערכת, עם רזומה אומנותי  מכובד הכולל בתוכו תערוכות בארץ ובחו"ל, עומדת לפתע בגילה הלא צעיר בפני מציאות שלא ציפתה לה. הריסת הקיר עם יצירתה.  שושנה נמצאת במצוקה אישית ואמנותית  אמתית. עליה לפעול במהירות, לקבל החלטה. והיא אכן מתקבלת.  הסכום הנדרש להעברה מקצועית  שלא תפגע ביצירה הוא עשרות אלפי שקלים. סכום לא פשוט לחבר קיבוץ. שושנה מגייסת מתקציבה חלק ארי מהסכום, הקיבוץ משלים את שלו, והקיר מעובר אחר כבוד בזהירות מקצועית , מוכנס למסגרת ברזל ומתקבע על קיר בכניסה לחדר האוכל. תבליט הקיר של שושנה ניצל מהריסה.

הכתובת על הקיר
הגעתי לקיבוץ נחשון ביום שמש אביבי, לחזות בקיר לאחר העברתו למקומו החדש . הייתי שותף טלפוני של שושנה בלבטיה כיצד לשמר את הקיר. אני חייב לציין ששושנה איננה בודדה בלבטיה ועוד קירות ויצירות במרחב הציבורי הקיבוצי עומדים בפני הריסה עם השתנות האדריכלות הקיבוצית והמבנה החברתי שבו. לעתים האמן ומשפחתו עומדים בודדים מול המציאות. הכתובת נמצאת כבר על הקיר! רק של יגידו שלא אמרנו והזהרנו , אני אישית דרשתי בנושא עיזבונות של אמנים, יצירות המתגלגלות ללא כתובת, הזנחה בשמירתם, כל אלה מתרחשים אצלנו בבית.   הנושא מורכב ולא פשוט ומחייב התייחסות וחשיבה פנים קיבוצית ותנועתית. יצירות אמנות בעלות ערך ועניין נהרסות.
במדינת ישראל קיימת מועצה לשימור אתרים, רצוי להקים סניף שלה בתנועה הקיבוצית כדי לעזור בשימור יצירות אומנות המועדות להריסה. שושנה הצליחה במשימה הודות לנחישותה על כך מגיע לה כל הכבוד ! בסופו של תהליך הנהנים העיקריים מהעברת הקיר בשלמותו הם חברי קיבוץ נחשון.  

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה