לבנות ולהיבנות בה

חג סוכות מתאפיין בארעיות מבניו. הסוכה אינה מבנה של קבע אלא מבנה זמני בר חלוף  הבא להזכיר לכולנו את עברנו המדברי-היסטורי מזמן יציאת בני ישראל ממצרים, שבו הנוודות הייתה לתופעת קבע לאורך ארבעים שנה. כאשר הגיעו החלוצים לא"י בראשית המאה העשרים גם הם בנו לעצמם מבנים זמניים בצורת אוהלים וצריפים, עד שהגיע הזמן המתאים להתיישבות של קבע ועמו הגיע גם זמן תכנון הנקודה ובמסגרתה מבני קבע בחזקת סוף לנדודים.

הסוכנות היהודית שהייתה הגוף המיישב והמתכנן, בנתה בקיבוצים הראשונים בהתאם לאג'נדה היישובית שהטילה ספק ביכולת הקיבוצים להיות גוף אידיאולוגי חי הנושא את עצמו ואת קיומו. עם הזמן כאשר המוסדות המיישבים נוכחו כי הקיבוצים אינם אפיזודה חולפת של חולמים, הוחלט על מיסוד התכנון וראייה רבת שנים שלו. בשנת 1943 מקים אחד המגשימים הקיבוצניקים  הגדולים, ישראל פיינמסר (מזרע), את המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. פיינמסר מזמין את האדריכל שמואל מסטצ'קין (1908-2004) חניך הבאוהאוס, להיות לאדריכל ראשי במחלקה הטכנית הצעירה כדי לבנות בתים של קבע, בתים של ממש. בשנות החמישים מזמין פיינמסר שני צעירים שאפתניים בתחום הארכיטקטורה , שניהם מקיבוצי הגליל המערבי , להצטרף אל המחלקה הטכנית וללמוד במסגרתה בטכניון. משנות השישים אנחנו פוגשים במחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי את השלישייה: שמואל מסטצ'קין (אדריכל ראשי) מנחם באר (געתון)  וחיליק ערד (סער). הייתה זו שלישייה מנצחת במלוא מובן המילה, כזו שקבעה את החזות האדריכלית  של קיבוצים רבים,  וחותם תכנונם, סגנונם ועשייתם מורגש עד היום.

הייתה לי הזכות להיות המראיין האחרון שנפגש עם שמואל מסטצ'קין סמוך לפטירתו בשנת 2004. למסטצ'קין היו כמה אמרות כנף שנחרטו בזיכרון: "בית שגמר את תפקידו יש להרסו" (מזל שלא ממשים עצה זו), או כמו שסיפר לי אדריכל, שבצעירותו יעץ לו המסטצ'קין: קמץ במטרים אך אל תחסוך בס"מ. לאחר מותו החליטה המשפחה, בתמיכת יד-יערי שייכתב ספר על פועלו של מסטצ'קין. גויסו המשאבים, נקבעו העורכים (מוקי צור ויובל דניאלי) והפרויקט יצא לדרך.

"לבנות ולהיבנות בה"  קראנו לספר שהיה לאלבום. ואכן שם זה יאה ומתאים גם לתלמידיו הצעירים ממנו שבשעה שתכננו את הקיבוצים גם בנו את עצמם, את אישיותם היוצרת והמתכננת.  פרויקט התיעוד של מתכנני המחלקה הטכנית של הקבה"א לא שקט על שמריו. ביד יערי חשבנו שיש מקום לעודד את תיעוד האדריכלות הקיבוצית, קל וחומר כאשר  המציאות האדריכלית הקיבוצית עוברת שינויים משמעותיים. חשבנו שחשוב לזכור אלו ערכים חברתיים עומדים מאחורי המבנים, אלה הציבוריים ואלה המיועדים למגורי החברים. 

מוקי צור נרתם גם הפעם למשימת העריכה, ובכך הצלחנו בעזרתה של המעצבת נעמי מורג (מבשרת ציון) להפיק סדרה של שלושה ספרי אדריכלות קיבוצית המספרים את סיפור תכנונו האדריכלי של הקיבוץ הארצי בפרט והתנועה הקיבוצית ככלל. בשנת 2013 הופק על ידי אותו צוות עורכים הספר על חיליק ערד, ולאחריו ספר לאדריכל מנחם באר, שכנו בגליל המערבי. לצערי הרב, נפרדנו משניהם לאחרונה באהבה ובסיפוק על שהם זכו לממש את משאלתם ולראות את פועלם מונצח בספר שהוא גם אלבום. המשותף לשלושת האדריכלים הוא השיח עם הציבור ברמה התכנונית ושימוש בבטון חשוף במבני ציבור, המשדר כוח ויציבות ושומר על פשטות החומר כיאה לבית קיבוצי. 

לבקשתי הוסיף מוקי צור  מילים משלו לרשימה:

"עם מותו  של יחיאל  ערד, חבר  קיבוץ  סער, דומה  כי דור  הארכיטקטים חברי  הקיבוץ הארצי עומד  לחלוף.  צריך לעמוד  על  סיפור  דור  זה  של מתכננים.
הנחת היסוד  היא שהדייר מנצח תמיד את המתכנן.  אחת  מהשכונות  שביקשו  להיבנות  כשכונות  גנים, שכונה שאינה  נכנעת  לכפריות  שוקעת ולא לעירוניות  מדכאת, הייתה  השכונה  מאה  שערים  בירושלים. ושם ניתן  לראות בברור  כי תכנון לא יכול  לכפות  אורח חיים.

הארכיטקטורה  הקיבוצית נולדה מתוך הקשר  המיוחד  שבין אוטופיה ותכנון. האי- מקום (או-טופיה ) והמקום  הטוב  (האו-טופיה) צריכים להיפגש. הצורך  לחדש ולהגשים  בעת ובעונה  אחת  מוליד  יצירה תכנונית. והמשחק  ביניהם  איננו פשוט כלל ועיקר. מתכננים  כוונו  על ידי  בעלי הון, משקיעים  הלכו שבי  אחרי  רעיונות  אדריכליים והדיירים - כבר  אמרנו.

התכנון בקיבוץ  ביקש להיות תכנון  דיאלוגי.  הדייר שאינו  המשקיע, ביקש לנהל דו - שיח עם המתכנן ועם  המשקיע. הדיאלוג  לא  היה  פשוט. גם כי המוסד המשקיע לעתים  קרובות היה מנופח רעיונות ונטול כסף. (קשה לנו לראות  את זה  כי התרגלנו  לממסדים עם הרבה  כסף ומעט רעיונות.)  הדייר אז  היה רווי חלומות ולא ידע  את  מלאכת  התכנון. מתכננים  ביקשו למצוא דרך שתתרגם את  החלומות  לשטח.  מכיוון שהקיבוץ  היה  חברה  שכל  פעם נוסדה  מחדש, או על ידי  חבורות  חדשות או על ידי שינויים  שהתחוללו, שתילים  היו  לעצי  עבות וגינות  סבלו מעודף שמש ומעודף צל. התגלו אתגרים חדשים והאוכלוסייה השתנתה  בלי  הרף, כך גם הרעיונות  שביקשו להתאים  עצמם לזמנים חדשים.
 סיפור התכנון  הקיבוצי  היה   מורכב. הדור  הראשון  של  מתכנני  הקיבוץ לא  בא  מתוך  הקיבוץ. הדור  השני  בא מתוך  הקיבוץ עצמו.  הוא  היה  דור של מתכננים בביתם, של דיירים, מתכננים ומדינאי תכנון כוללים. 

שבתאי  בארי היה איש  הבנייה והרעיון בקיבוץ  בית השיטה. הוא  שהניף  את הדגל שתבע להצמיח אדריכלים מתוך  הקיבוץ. הוא  היה  הבנאי של  בית השיטה.  באחד ממכתביו  הוא  כותב  "אני בונה  בתים ומאבד  חברים".  באמירה לקונית זו  הוא מתאר  את  מצבו של  המתכנן  חבר  הקיבוץ  שבונה  לחבריו בתים וחי  עמם יחד.  אין מאחוריו כוח של הון ולא של מרחק.  הוא צריך לקיים דיאלוג  מתמיד  עם חבריו שלא תמיד מבינים  בתכנון, אך מבינים היטב מה  הם צריכים. מה  כואב  להם, מה  הם חולמים.  כשאחד  החברים הופך למתכנן המקום  שבו הוא חי,  הדבר מחייב  חברות  עליונה, עקשנות, ורגישות.

חבורת  המתכננים שצמחה  בשלושת  התנועות  הקיבוציות  ופעלה  משנות  החמישים,  התמודדה  עם  האתגר  הזה. היו כאלה  שלאט לאט פרשו מתכנון קרוב מדי של בתי מגורים והתרכזו  בבנייני  ציבור  בתכנון כולל . בתכנון  הקיבוץ היו מעורבים  המשקיעים, המתכננים והדיירים.

"נביא  בעירו"  כמו  שאמרו  על יחיאל ערד הוא  ניסוח  מדויק של  המתח. נביאים  כידוע  יכלו למצוא  עצמם  מוטלים אסורים  כמו ירמיהו הנביא  בירושלים המלכותית "בחצר  המטרה". אין ניסוח יותר מדויק מזה : חצר  המטרה. זו ששורטטה  על ידי  האידיאולוגים.  לאידיאולוגים היה מה לומר  על  המטרה  ועל התכנון הממלא  את  תפקידו  כיוצר  הביטאט המכוון  את  שקורה בקיבוץ.  אך המתכנן  כדייר, כחבר, במיוחד  זה  שחש  שההתאמה  בין  הרעיון ומצב  הנפש  אינה כל כך פשוטה, שהגשמה  פשטנית של  רעיון יכולה  לגלגל את  החברה  לטוטאליות מסוכנת. על  כן המתכנן הקיבוצי מבפנים תמיד  שינה  מהקווים  הקשוחים של הרעיון. הוא תמיד  הכניס למשוואה  גורמים של צרכים  ושל ראייה זהירה ומרחיבה  של צרכי האדם. למזלו הגדול  מנהיגי התנועות על זרמיהם  לא ידעו, וכנראה לא  רצו לדעת, על תכנון הקיבוץ לפרקיו.

נקודה  זאת מורגשת  היום מאוד  כי  המשקיע והדייר לעתים קרובות הם  אותם  האנשים. כבר  אין  אילוצים  אלא  רגולציות.  המתיישבים  התגברו  על  המתכננים. תושביה  של  השכונה עיצבו  אותה כמעוז  של  שומרי חוקים  אחרים של רגישויות  אחרות. וכך היא  נראית  כמו שהיא  נראית.

הקיבוץ בהתהוותו  עסק  בתכנונו. הוא  התבסס על משימתיות ועוני, על עימות בין  התפישה  של כפר מול  התפישה של עיר. במחנות העולים ובסוגות, בצריפים ובאוהלים כבר  ניכרת  החתירה  לתכנון. האוהלים  סודרו  בשורות כשחבריהם  ראו את  המרכז  בעשייה  פוליטית .
עוד לפני  שתוכננו הקיבוצים, חבריהם  ביקשו לעלות להתיישבות כשדות  זרועים רעיונות והתגוננות נגד  השתלטותם.
דור  המתכננים  שצמח  אחרי  מלחמת  העצמאות,  היה  ברובו מתוך   הקיבוץ ותבונת  קהילתו, אך זו לא  הייתה  אחת.  היא  הושפעה  על ידי  הזמנים  המשתנים והתקוממות נגד  מה  שהיה  נראה  כתכנון  סטנדרטי.

היכולת לפעול בתוך ומתוך  הקיבוץ, להשפיע  על  דיאלוג מתמשך עדיין נשאר  אתגר  אך לצערנו לא  כל  ארכיטקט מוכן  לסכן ולהעמיד   במבחן את  יוקרתו. מגדלי היוהרה הצצים  במהירות, מוכיחים עד כמה קשה הוא הפיתוי".                                                                                                                                                                             


יובל דניאלי , ספטמבר - 2017